לפחות 14 חודשים אחרי ספירת ה-X.
לפחות 4 חודשים מאז שדיברנו לאחרונה.
וכל פעם שאני בסביבת ביתה/דירתה,
כל פעם שרכב שדומה לשלה עובר או נעקף על ידי,
אני מציץ ומחסיר פעימה.
אני בוהה לעוד שניה ומקווה
שזו היא.

כל פעם ששיער כמו שלה, שהליכה כמו שלה
מושאלים ע"י בחורה בשדרה
אני מסתכל ונאנח.

חשבתי שככל שלא אדבר איתה,
ככל שאנסה לא להעסיק את ראשי בדבר קיומה,
חשבתי, שיהיה יותר קל.
ומה בפועל? געגוע?
רק לראותה, לחבקה.

ואולי זה הגעגוע לאהבה.
הרי אף בחורה לא עשתה לי מה שהיא עשתה בזמנה.

ליבי כבד, והמחשבות לא עוזרות לו,
וממשיכות לקפץ עליו, בעיקר על החדר השמאלי
שבו גרנו ביחד, אחרי שעזבנו את הדירה מול הים.

1700 תמונות, פלוס מינוס, זה מה שיש לי ממך.
1700 שלאט לאט נעלמות תחת 28,000 נוספות מכל רגע בחיי.
1700 תמונות שמשום מה לוחשות לי בלילה:
"בוא ותסתכל עלינו". ואני?
מסתכל גם מסתכל.
אפילו על קטעי הוידיאו ההזויים
מתקופת השרטוטים והשירים.

געגוע?