צללים של פחד, צללים של עוני רגשי, אולי חופש של מוגבלות
נפשית, מרפרפים במהירות, נוגעים בקרני האור בפזיזות ואז
נצרבות, נפתעות מן החום הרב, נחשפות לצבע הצהוב העדין, נחרכות
וחוזרות לקור המקפיא. וכולם צוחקים. רק השולחן יודע, כאילו היה
בעל סוד, כשהידיים מרקדות מתחת לחלון הגדול, המביט אל השמים,
וברקע תפילה יפה בקול מלאכים באוזניי; רק השולחן יודע את
הצלילים שמוציאות האצבעות כשהן מנגנות על הפסנתר הדמיוני,
מלודיה של אהבה מוקדשת לאיש שמולה, ורק השולחן שומע את זמזומיה
של נשמה כואבת, מנסה להגדיר מוסיקה. ריח הבושם המוכר, שמתהדר
הוא בו כל כך, טבק מתוק מניע את חושיי, מרגישה כמו מכורה לריח,
להרגשה המהפנטת של התאהבות ובכוייה מן המחשבה שאהבתי חד-צדדית
ולא מבינה למה אני לא יכולה להבין שאני חייבת להאמין לו! פעם
בחיים! אולי הוא באמת אוהב אותי ולא סתם, כשהעיניים מביטות
בעצב אך בתשוקה, והידיים מושטות קדימה, רק מדמיינות את דמותי
בהן, והראש מפנטז כשהלב אוהב על פי שקוע בצווארו, מנשק בקוצר
נשימה עור ספוג בזיעה מלוחה.