הדוב התעורר.
באמצע החורף.
קשה לדוב לקום באמצע החורף, הוא מעדיף להתכרבל מתחת לשמיכת
הפוך, להקשיב לגשם הדופק על תקרת המערה, ומדי פעם להסתובב מצד
לצד.
אבל כבר התעורר, מה לעשות.
מתח את רגליו, התיישב ושלשל כפות רגליים לרצפת המערה הקרה. טלף
דובית גיששה אחרי נעלי הבית, מצאה אותן, ובאנחה קם הדוב על
רגליו, והלך להכין לו תה. עם דבש. הדב אוהב מאד דבש.
תקע אצבע אל מחוץ למערה. קר. תקע גם אוזן... רעמים. הדוב אוהב
גם ברקים, לכן תקע גם את ראשו אל מחוץ למערה, נשם את האויר הקר
וחייך לעצמו. כבר הרבה זמן לא ראה חורף, מאז הפעם ההיא לפני
חמש שנים, שהלך לרדות דבש וקצת הסתבך עם הדבורים... נו...
העקיצות גרמו לו לנדודי שינה כל החורף ההוא.

בצעדים דוביים ירד מההר. היתה זו שעה מוקדמת, וכפור כיסה את
העלים שנשארו על העצים המעטים שלא עמדו בשלכת.
"עייפה בובה זהבה, ועייף מאד הדוב," שרק לעצמו והלך לבדוק מה
שלום הכוורת האהובה עליו. אפילו הדבורים נראו מנומנמות משהו.
בזזזז.... הם זמזמו ברכות.

והנה, ליד הכוורת, נח לו ינשוף.
"היי, ינשוף," אמר הדוב, "מה שלומך החורף?"
"קר, קר מאד," אמר הינשוף ונאנח. "המשקפיים שלי כל הזמן
מתמלאים באדים. והילדים שסגורים בבית כל החורף נעשים אנרגטיים
מדי. כל הזמן מבקשים ממני לספר להם סיפור, לספר גם אגדות. ומה
שלומך? למה אתה מסתובב בחוץ?"
"לא ברור," אמר הדוב, "אני עדיין חוכך בדעתי אם לחזור לישון."

נפרד הדוב מהינשוף במצב רוח מהורהר, והמשיך בצעידה. תחת שקדיה
פורחת פגש סנאי.
"סנאי? חשבתי אתה אוכל רק אגוזים, למה אתה מסתובב ליד השקדיה?"
שאל הדוב.
"אני?" אמר הסנאי. "תראה, השקדיה פורחת, ושמש פז זורחת.
וציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג. לא נותנות לי לישון עם
כל הצפצופים שלהם. ומה איתך?"
"לא ברור," אמר הדוב, "אני עדיין חוכך בדעתי אם לחזור לישון."

נפרד הדוב מהסנאי שעמד וזרק פרחי שקדיה על הציפורים המצייצות,
והמשיך לטייל. כמה מוזר החורף הזה...
משוטט לו הדוב בשדות המוריקים, מריח את ריח הדשא הרטוב אחרי
הגשם, והנה נתקל הוא בעצלן היפראקטיבי.
"שלום לך עצלן," אמר הדוב. "למה אתה מתרוצץ ככה?"
"אל תשאל, שלחו אותי לנמלה, ראיתי את דרכיה ועכשיו לא מסוגל
לנוח. הייתי שמח לעמוד ולקשקש איתך, אבל אני חייב לרוץ. קודם
עבר פה איזה ארנב ממהר עם שעון, קפץ לתוך בור ונעלם. אני צריך
להודיע למע"צ שיבואו לסגור את הבור, סכנת נפשות!"

התייאש הדוב משיחות מוזרות עם חיות משונות, אשר על פי מה שזכור
לו, התנהגו אחרת לגמרי בקיץ... התיישב לו מחוץ למערה שלו,
המערה החמימה, בו מחכה לו מיטה, שמיכת פוך, ותה עם דבש.

"למה קמתי???" שאל את עצמו הדוב באנחה. "הרי הכל אפור וסגרירי.
וקצת מדכא, למען האמת. ואם אני אשמע עוד מחווה אחת לשיר
ילדים... או אפילו סיפור אגדות, אני לא יודע מה אעשה! אני
ברצינות חוכך בדעתי לחזור לישון!"

והנה בלונדינית עוברת ממש מול המערה שלו!
"היי, בלונדית!" צועק הדוב, "מי את? האם גם אותך החורף מדכא?"
"אני זהבה," היא עונה, ומנערת את שערה מצד אל צד. "האמת, החורף
הזה לא משהו... יש לך איזו דייסה להציע לי, כסא לשבת עליו,
אולי מיטה להתחמם בה?"

והדוב, שבאמת נמאס לו ממחוות לשירי ילדים וסיפורי אגדות, פשוט
לקח את עצמו וחזר לישון. מתחת לפוך. עד האביב.

שיהיה לכם חורף חם, שתמיד יהיה פוך במיטתכם, דבש בכוס התה
שלכם, ולילות מלאי שינה טובה ומרגיעה.