והיא הייתה מונחת שם, בביתו, מולו על הספה כמו פעם. מחייכת את
החיוך המשועשע שלה, מאירה את כל הבית בעיניים שלה. מביטה בו
שואלת "מה נשמע?" דוחקת "מה השתנה?" הוא מביט בה. שכח איך
נראתה. דמות מצויירת משובשת התגבשה לו בראש עם הזמן, ועכשיו
היא פה, כאילו מעולם לא הלכה, עם כל פגמי הגוף הקטנים והשיער
הסתור, עם כתמי השמש על פנייה, עם האור שבה שנראה לא יכול
להיגמר.
הכול השתנה, הוא רצה להגיד. הכול. העיניים שרואות נופים אחרים,
פחות יפים. האפור אפור הזה על הפנים והעיניים הכבויות. מביט
אני על חיי כמו על מחלה, מבינה? את היית התרופה. את היית
האופיום לכאבים.
הוא מדליק סיגריה. משהו בו עדיין לא מאמין שהיא פה. ככה הלכה
ואמרה ללא מילים -לעולם לא אחזור- וחזרה, ופה יושבת, יודע רואה
בו משהו השתנה. והיא, בדיוק אותו הדבר. הדברים שעברה, הדרכים
בהם הלכה לא צרבו אותה. חוץ מזה שעכשיו היא מעשנת. פעם לא
עישנה.
"אז איך ככה?" היא שואלת.
והעיניים שלו בתוך השמש, רואות רק אור קוצף מציף שורף וקודח,
מעוור את עיניו ולא יכול להניח. שם הייתה ילדותו באיזה שהוא
מקום. שם נכנסה בו המכונית, כמעט מחצה לו את הראש. שם גם אחותו
באמצע הכביש עפה חמש מטר ממכונית שפגעה בה באזור האגן, ושם היא
בוכה, חבולה, אומרת אני בסדר ונראית כמו גיהינום. הג'ינג'ית
הזקנה מתחת למדרגות כבר מתה, מזמן. ראה אותה לרגעים, כילד קטן.
לא יודע למה הוא זוכר אותה. סבא שלו, עם הזקן הארוך וכובע
הבארט, לא מדבר הרבה, אבל רואים מתבונן היטב, יש לו דעה.
הילדים ההם, שלוש או ארבע, דפקו לו מכות בגן בארגז החול. החול
נכנס לפיו לעיניו. הם היו משועממים כמו מוות וטיפשים כמו שרוך
נעל. הוא ראה אז את העיניים של שירלי, המפוחדות והאמיצות. -רק
תאהב אותי- ביקשה. הוא לא היה יכול. היא הלכה ממנו עם ציור של
פרח שצייר לה. הציור היה חיוור וגרוע, בשבילה הוא סימן אהבה.
היא הלכה ולא חזרה. עדיין מסביבו חיפשה אהבה אצל נערים אחרים,
והוא היה מביט, ושותק -זה גדול- היה אומר יובל, חבר של עידית,
-ככה לנסוע באוטובוס עם ווקמן. אתה מרגיש עף, אתה מרגיש חופשי.
החיים לא נוגעים בך.- הוא התאבד בצבא, עם הצחוק שהיה לו, עם
חוש ההומור המופרע, עם אהבת החיים השרוטה, אכלו אותו שם. -אתה
לא צריך לכתוב על מין- אמר לו יובל אחר, חבר שלו. -זה זול
ומטומטם. אתה יכול יותר מזה- אבל כל הנשים שהוא רצה עדיין היו
מועלות על הנייר, בודדות, עצובות, מתוסכלות ומופרעות. על הנייר
היו לו יותר נשים מבחיים.
"אז לא השתנה כלום?" היא שואלת.
השירים עוד כאן, כמו תמיד. מילים צפופות בספר, עיניים בוהות
במסך. לשחק בסרטים מצוירים בסוני. לעשן את הסיגריות, להכריז:
"אני מפסיק לעשן, עכשיו ודי." ועד הפאקט הבא למצוא אלף סיבות
לא לעשות את זה. ואז האש הייתה במדורה בל"ג בעומר, עם הרגליים
היפות של חגית. ג'יימס בונד בטלוויזיה ושירים מרדיו רחוק, לא
ברור. אלף כוכבים ברקיע ואלף הבטחות לעתיד טוב. לאט לאט עם
השנים התמעטו הכוכבים, התמעטו ההבטחות. כמו אריה הוא היה שואג,
כמו אדם הוא היה בוכה. והגז הרעיל של חוסר תקווה והדהרה לתוך
קירות. צוחק ובוכה, שותה בירות, מקשקש במחברות, מבכה את המתים
בטלוויזיה, מחפש אהבה ממשפחתו. -כולם הולכים בסוף.- הוא רצה
להגיד לאפרת. -כל אחד ממהר לאן שהוא-.
"ואיפה אתה בזה?" שאלה.
יכול היה להגיד הכול. אני במילים שאני כותב, ובהם דמעותיי,
הצחוק והעצב. אני באלף הבטחות לא ממומשות. אני בחיים שהשתבשו
מאל"ף עד ת"ף. אני באלף מכות מאלף אלים, אני בתוך השירים ואני
אלים ומנגינות. אני זה שתופס את הראש, מביט מהחלון. הנוף לא
נראה שונה, מעולם לא השתנה, אבל בכל זאת, דרך העיניים, הוא לא
נראה אותו הדבר. דרך הסיגריה, אולי עכשיו את יודעת, הכול נראה
שונה. גן-העדן לעולם לא מתדפק על החיים, יש לרדוף אותו עד
מוות, או לוותר. אני, רצה לומר, עשיתי את שלי עד שיצאתי בראש
קירח מבין רגליה של אימי. משם הכול הלך אחורה, משם להבות שאגו
באוזניי ועיניי הסתנוורו מכול צליל.
עשן הסיגריה של שניהם עולה בסלון. החלונות סגורים, מחנק בחדר.
"ומה אתה רוצה?" רק שתהיי איתי, רק שתהיי.