צהרי יום שישי
שלווה של טרום שבת ובית
שיטוט במרכז העיר
בדרך למיזוג המיוחל.
קרוב מדי, הקניון רעד ורעם.
בעצם, נשארתי שם.

שקט שקיים רק בערב חיפאי,
המפרץ מנצנץ מהחלון,
מראה שתמיד מעורר בי תיאבון.
הכביש מתפתל בדרך לעיר התחתית.
הרמזור לפני המסעדה הפך אדום,
הרכב בלם.
בעצם, נשארתי שם.

תצפית במחסום,
שגרה מבצעית שלעולם לא נגמרת.
מי יעבור, מי יחזור לאחור,
ורק אנחנו נשארים במקום.
לפתע, ההמון מסתער, נזעם.
בעצם, נשארתי שם.

הדרך המוכרת כל כך מירושלים
מחליקה בין הגבעות,
מרחוק נשמעות יריות שגרתיות.
רק בערב, אחרי החדשות,
אברך על שלא רצתי מספיק מהר
אחר האוטובוס שנעלם.
בעצם, נשארתי שם.

והיום, שרים בכיכר,
אולי מלאך שומר עליי מהשמים
כי בעצם אני עוד כאן, בינתיים.
נזכרת שוב כמה שירים יפים יש
ועל מה נכתבו כולם.

אבל חלקים ממני (כמעט) פזורים גם שם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות איבה, התשס"ה