נעמדת היום בשיעור ספרות, מול כל הכיתה. המורה נראתה תמוהה
למדי ולא בדיוק הבינה מה פתאום אתה נעמד באמצע השיעור, אבל
אמרת שאתה רוצה לחלוק משהו עם הכיתה. הקראת שיר, שיר שכתבת
במיוחד- "עבור מישהי מסוימת" כהגדרתך.
השיר היה מקסים, השוות את אותה "מישהי" לירח, אמרת שהיא מקור
האושר שלך ושכשהיא באזור הלב שלך מתרחב משמחה וכל אותו הזמן
הבטת לכיוון שלי.

נראית כל רגיש וכן. השיר היה מקסים, בקושי התאפקתי עד שתסיים
כדי שאוכל לקום גם אני ואל מול הכיתה לנשק אותך סוף סוף, כמה
שחיכיתי לרגע הזה. אתה כבר חצי שנה שולח מבטים לכיווני ואז
מסיט מבט מהר בשנייה שאני מביטה חזרה. אני יודעת עד כמה אתה
ביישן ועד כמה קשה היה לך להקריא את השיר הפרטי הזה.

סיימת את השיר, הכיתה לא ממש ידעה מה לעשות עם עצמה. חלק צחקקו
במבוכה, כמה בנות נראו מוקסמות ואני ישבתי וחיכיתי שתגיד שאני
היא אותה אחת. שתסיים את הייסורים של שנינו ופשוט תמשוך אותי
לכיוונך ותחבק אותי.

ואז אמרת: "השיר הזה מוקדש ל..." וזאת לא היית אני, זה היה שם
אחר. לקח לי רגע להבין שלא טעית בשם ואליה אתה מתכוון. זאת
היתה החברה הכי טובה שלי, זאת שיושבת לידי כבר חצי שנה, זאת
שידעה מה אני מרגישה כלפיך. זאת שמול כל הכיתה סרבה לך ואם רק
היית מנסה לברר קודם היית יודע שהיא בכלל אוהבת מישהו אחר.

רציתי להגיד לך באותו הרגע שאתה טועה, שאתה אוהב אותי, אבל
הבנתי עד כמה פסיכי זה נשמע. אי אפשר להכריח אותך.
רציתי לעודד אותך, ראיתי כמה אתה שבור עכשיו- אני חושבת שאני
יודעת בדיוק איך אתה מרגיש.