אני יושבת באוטובוס, מוקדם בבוקר, בהחלט יותר מדי מוקדם
בשבילי.
נשענת לאחור, רואה מבעד לחלון איך אפילו השמש עוד לא קמה.
אני רוצה לישון, אבל כמו כוח שאי אפשר להלחם בו, הידיים נשלחות
אל התיק, פותחות אותו.
זה אינסטינקט, דבר שטבוע בי, אפילו לא שמתי לב, אפילו לא חשבתי
על זה וכבר יש לי אוזניות מונחות על האוזניים,לא הדוקות מדי,
לא רחוקות מדי, מונחות בצורה טיבעית, הכי טבעית בעולם.
אני נולדתי אליהן והמוסיקה שבוקעת מהן נולדה לי.
העיניים רוצות להעצם ולנוח, אבל עם צליל ראשון המוח מתעורר,
האוזניים מתחדדות, האצבעות נעות בקצב קדום ואני כלי קיבול.
בעיניים פקוחות שלא רואות דבר חוץ מהמוסיקה, גופי הופך חמשה
אלקטרונית, ורידי גיטרה, הלמות תופים, דם שמיימי כמו הקול הכ"כ
נחוץ ומחייה שאני שומעת עכשיו.
ואני חלק מזה, לא רואה דבר חוץ מהמשמעות הקסומה של מאחורי
המילים, לא מרגישה דבר חוץ מהמיתר הרוטט שאני.
כ"כ חשופה, כ"כ פתוחה, כן, אני מקבלת עכשיו מזון, אני אוכלת
עולמות דרך פריטה.
זה נראה כ"כ טפשי, יצור עשוי עפר יושב בתוך קופסת מתכת ונמס
מגלים בלתי נראים שבוקעים מקופסת פלסטיק.
עכשיו אני חול, עפה לאן שהרוח לוקחת. אבל זה בית, הנדידה ללא
מעצור הזאת לעולם אחר, זה יציבות באמת.