הרוק שלי התערבב עם הדם. לא יכולתי לומר האם הטעם המלוח הוא
שלי או של הגומי, והאם אני טועם אותו או שהוא טועם אותי. אני
שחור עכשיו. זה הדבר היחיד שאני בטוח בו. אני שחור, נוזל על כל
הריצפה, שולח תעלות לכיוון הדלת הנפתחת. אני שחור מבוץ שהטביעו
בי ומפיח האגזוזים שבחוץ. זה מה שמגיע לי. מגיע לי שהאגזוזים
ימלאו אותי עשן, ימהלו אותי באפור שמתפורר בריאות של הילדים,
הלוואי ימותו כולם, אלו שנולדו פה, מתוך מבחנות של קפה הפוך
ולק ציפורניים. מגיע לי שיקרעו אותי לגזרים, שישאירו אותי נרקב
מתחת ל"נא הקדם פני שיבה".

לאוויר בעיר הזאת יש צבע. הוא לבן עכשיו, עוטף לי את העיניים.
הכסאות צומחים מעלי כמו פטריות ענק. במקום הזחל יושב תמנון, עם
אלף זרועות. אני מאמץ את האישונים והזרועות מתאספות, התמונה
מתיישרת. אצבעות מקומטות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש,
שבע, שמונה, תשע. אני סופר שוב. האמצעית בצד ימין. חתך נקי,
כאילו מעולם לא היתה שם. גם לסבא שלי חסרה אצבע, אבל הזרת,
בשמאל. עד גיל עשר היה מספר שחתך אותה לתוך מרק עגבניות כשראה
את סבתא בפעם הראשונה. ואז, כשהייתי גדול מספיק סיפר שניסה
לפרק רימון. הוא הצליח, כמעט. אולי האצבעות המקומטות שירתו עם
סבא שלי באותו גדוד. אולי האמצעית שלו והזרת של סבא שוכבות להן
באותו קבר של החייל האלמוני. כל אחד חייב לתרום משהו למדינה.

ישים לב או לא ישים לב? יראה או לא יראה?  איש אפור ומקומט.
שיער אפור שמציץ אפילו מהנחיריים שלו, אפור, אפר, אפריים. אני
כאן, מתחת לרגליים שלך, אתה שומע? כבר דקה או שעה. אני שוכב
פה, מלוכלך, ואתה, שם למעלה, מסתכל לתוך החלון. השחור שלי מילא
את הנעליים שלך. הוא עולה יותר מהר ממפלס הכינרת.
הנהג מציץ במראה הקידמית, מבט קטן, כמו של כל הנהגים. מנסה
להיות דומה להוא מהפרסומת, שמוביל. האף שלו מזכיר לי תפוח
אדמה. כשנכנסתי לא יכלתי להפסיק להביט בו. בכוונה התעכבתי עם
המטבעות רק בשביל להזכר שיש לי כרטיסיה. אין הרבה כמונו. אנשי
האוטובוסים. עוברים מקו לקו, מחברה לחברה. יש לי אוסף,
וכשהייתי קטן הייתי גם מחפש את הצורות שעושים עם המחורר. הכוכב
היה הכי נפוץ, התילתן נדיר. היו סיפורים על מגן דויד שהסתובב
בירושלים. סתם שמועות. בטח הייתי הראשון שקנה את הכרטיסיה של
"נעים". 24 שעות, גם בשבת, זה לא הולך ברגל.
המדים הצהובים שלו הזכירו לי את זק"א. תג קטן עם "עוזי כהן"
ועיניים ריקות. זה לא אשמתו. לכולם פה יש כאלו, צו בכניסה
לעיר.
אני סופר עד שלוש. עוד שנייה התמונה תתיישר שוב. ויהיה בסדר.
תגיד לי שיהיה בסדר. הנהג מחזיר את המבט לכביש. יש לו נעלי
אולסטר סגולות, או שאת זה אני כבר מדמיין. האיש האפור מחבק
אותי ומושיב על הברכיים. די הוא אומר לי, אל תבכה גוגי, יהיה
טוב. אני קובר את הראש שלי בריח  שלו ונרדם. בחמש אמא תבוא
לקחת אותי הביתה, שן ילד שלי שן.
הדלת הקידמית נפתחת בחריקה. השחור שלי נוזל החוצה ומשאיר
סימנים על האספלט. כמו חתיכות של לחם יבש שיובילו אלי, את כל
מי שירצה להציל אותי מהזאב הרע. הם יורדים. אני רואה אותם
מתרחקים, עולים במלוכסן לתוך הרחוב המואר עדיין, לתוך
הפיצוציות והקיוסקים. פיקוסים מברכים אותם לשלום, מי חשב לשתול
אותם דווקא ברחוב הזה. יריקת פרידה אחרונה לכיוון שלי והדלת
נסגרת. אני נשאר.
השדרן של חצות מסיים את הדיווח עם פירוט של דו"ח העוני. כל ילד
רביעי, כל אמא שניה. אני בעצם עושה לכם טובה, נשאר מחוץ
לסטטיסטיקה. אני תורם למדינה, אני מונע מקרים של התעללות
במשפחה, של רעב קטינים. תעריצו אותי, תצלמו אותי לערוץ שמונה,
אל תשאירו אותי כאן למטה.
זק"א הצהוב מגביר. המילים הופכות כבדות כל כך. האוויר הלבן לא
מצליח להחזיק אותן והן נופלות אלי. כל אחת מכה בי, זו קורעת את
הגרביון, זו שוברת את העקב. השדרן כבר יושב בתוכי, בין עמוד
השידרה לסנטר. משם הוא מספר על ההפגנה בשדרות. עיר קטנה בדרום,
60% מובטלים, שני גלים של עליה, וריח של גומי שרוף. השדרן
מדגיש את האותיות והן צפות לי מתוך העיניים. מתקבצות לנעליים
פרומות, ג'נס חצי משופשף, חולצת משבצות ושפם עמיר פרץ. מתאים
לשער של "מעריב". חיים בן 45 משדרות, שרד את נפילת טיל הקאסם
על ביתו. נותר לבד עם שלושה ילדים. אני מעביר את האצבעות שלי
בתוכו. חיים מתפוגג, נשאר רק לבן.
כשאני אגדל אני אהיה כמוהו, אני מבטיח. אני אפסיק עם השטויות,
אני אעבור את כל השלבים. יהיה לי שפם שחור ושני זוגות נעליים.
בלי עקבים. אני אנעל את העטים שלי במגירה ואתקשר לאימא. אני
אעשה הכל, רק תרימו אותי.
האיש האפור קם. הוא לוחץ על הפעמון ומתקרב לדלת. הוא מרים את
רגלו הימנית כדי לעבור מעלי. אני חושב אם גם ברגל חסרה לו
אצבע. זה לא נכון. אני חושב אם הוא יבעט בי. כנראה שלא. זק"א
כהן נפרד ממנו לשלום. לילה טוב גם לך.
השדרן שותק. יש מוסיקה אבל היא קלה ואוורירית, היא לא מגיעה עד
למטה. הגוף שלי מתחיל להתעורר. צלע שבורה, אולי אפילו שתיים.
ארבע על אחד זה לא פייר, ככה לא משחקים. יש חוקים.
אני מוציא את קצה הלשון ומעביר אותה על משטח הגומי. שביל דק,
אני מזיז את הראש וכותב את השם שלי. היה פה, 1986. לא, רגע.
אני מתחיל מהתחלה. נמתח עוד ועוד. השמלה חושפת את הירכיים. קר.

השורות השחורות ממלאות את האוטובוס. השחור כמעט נגמר אז אני
נושך את השפה שלי חזק, חזק. בחיים שלי לא כתבתי כל כך יפה.
זק"א עוצר. תחנה אחרונה - אכסניית מוגרבי. זה היה יכול להיות
נחמד עכשיו, לקבל סט סדינים ומגבת, להתקלח במים פושרים, לישון.
הוא מעיף מבט על האוטובוס, לברר שלא שכחו כלום. עובר בין
הכיסאות, מחפש חפצים חשודים. אם לא פרסומות של אגד אז לפחות
חדשות בערוץ שתיים. אין, הכל נקי.
הוא יורד, מסובב את המפתח, נועל את הדלת. אני נשאר לשכב בחושך.
את המילים שלי כבר לא רואים. סבא, אני מפחד מחושך.
אל תדאג גוגי. זה אוטובוס של 24 שעות, גם בימי שבת. תספור עד
ארבע, עוד מעט יגיע נהג חדש.