[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בדרך כלל אני משתמש בעט, כרגע אני מקליד. כבר עשיתי את זה פעם
או פעמיים בעבר - לכתוב ישר על מקלדת. זה  הגיל, האופי ובעיקר
היחס לכתיבה - שבא ממני או מבחוץ, לא ממש משנה (מאיפה) - כאל
משהו מרפא או משחרר שיכול לעזור להתמודד להבין ולעכל את שקורה.
זו אחת מהדרכים בהם אני משתמש בכלי הזה (בכתיבה). העט בגלל
התדמית שלו מתאים יותר לתפקיד הזה. או בגלל האופי או...?
המקלדת לעומת זאת מוציאה ממני את העורך שבפנים. אני מצמצם -
אני מצנזר, אני מנסח, בונה את המשפט, את הפסקה. העריכה הופכת
או הכלי הופך אותי ליוצר אחר או בעצם משפיעה על התוצר (מה אתה
אומר?!) על הדברים 'לשפוך' אותם על הנייר ולגעת בהם כמה שפחות.
מתוך 'אמונה' או אשליה או תקווה מהולה באמונות לא מבוססות
שלטקסטים או לדברים שנובעים מהכתיבה (לא תמיד), יש כוח או
משמעות או אמירה חזקה יותר אפילו מ 'יוצרה' או מהכלי (כשהיוצר
המבצע המתרגם וכו' הוא הכלי). והמסר או המשמעות שביצירה (אם
ישנם) והיצירה עצמה יכולים להיות בלתי מובנים וגלויים גם
ליוצר. היצירות (מכל סוג שהוא) או האמנות הם מעבר לאמן. האמנות
במטיבה היא 'מעבר' וללא זיקה ליוצר. היוצר הוא לא יותר מצינור.
(הייתי יכול להמשיך בנקודה  זאת אך לא עכשיו). ולכן כנראה
מתאים לי העט ככלי ללא עריכה, על-מנת לשפוך את הדברים כמות
שהם. ורק לאחר מכן קצת לסדר כדי שלא יהיה לגמרי מבולגן. אולי
בגלל זה הכתיבה שלי לא תמיד מובנת. אני בעצם לא מנסה לכתוב
דברים מובנים אני מנסה לכתוב את הדברים שעוברים  איך שהם
עוברים. וההקדמה הטרחנית הזו כדי לומר שעכשיו אני רוצה לשפוך
משהו על הנייר (או מה שזה לא יהיה ) ואני עושה את זה על
מקלדת...?

וסימן השאלה בסוף  זו הנקודה - אולי...

הסימן ויותר מזה השאלה. השאלות, התהיות, התחושה הקשה מאד על
'מה שקורה'. ואולי טוב לכן שאני משתמש במקלדת. אני יכול לעצור,
לא לתת לאבנים להתגלגל יותר מדי מהר. לא ליצור ישר את המבול.
לתת לדברים קצת יותר מרווח, לעבוד עם שתי הידיים, לחלק את
המעמסה. איכשהו לעצור את ה - HORSES . ואולי צריך להתחיל
מהדברים הקטנים הכי קטנים. או הכי פשוטים הכי מובנים הכי
טריויאלים.

הדברים לא בשליטתנו. רוב הדברים שנעשים פה 'במדינה' שלנו
(בעולם?) וכנראה שזה כך. או-קי מאד כואב על כל מה שקורה בחצור
הגלילית, ביפו, בסבסטיה, בבר-אילן, בדרמסלה, בקשמיר, בז'קרטה,
בקוטב הדרומי, בפילדפיה בדרזדן, באיים האזורים או בהונגקונג -
אבל מה אני יכול לעשות? (אה כן! גם בשנגחי ששכחתי להזכיר אם
היא עוד נקראת כך או בלנינגרד - אם גם היא עוד נקראת כך). אם
זה המצב - אין לנו כל-כך מה לעשות. אלא אם היינו ראש ממשלת
בריטניה, או מלכת דנמרק או נשיא הקהילה המורחבת של יושבי הראש
והמנכ"לים של איחוד האיגודים של מחליטיי ההחלטות הבלתי תלויות
בהחלטות האחרות שכבר נעשו וכדומה. אבל לא יצא לנו. ובסך הכל מי
אנחנו?  וכולי- וכולי.

זהו מסוג התשובות שתמיד היה לי קשה לעכל. פעם אמרה לי מחנכת
בבית הספר כתגובה ל 'רעיונות' לשיפור כל ה 'עסק החינוכי' הזה.
תגמור את הלימודים, תוציא תעודת בגרות, תלמד באוניברסיטה,
תוציא תואר, תתקבל למשרד החינוך ואז תוכל לנסות ולשנות את כל ה
'עסק' הזה. בדיעבד זאת היתה הצעה טובה מאד. (אה כן וגם צריך
להוסיף תעשה צבא).
אבל זה היה ועדיין  אחרי כל הזמן הזה (כשאני כמעט באותו מקום
שהיא- הייתה בזמנו) בדיוק אותו הדבר שנגדו יצאתי. הלימודים
הבגרות הצבא התארים וכמובן (שלא נשכח) משרד החינוך. כל ה
'דרך'. אז נכון אז או היום זה בדיוק אותו דבר - הרע נמצא לי
מול העניים ברור יותר מכל דבר אחר. ולא רק לי לכולם - עומד
יושב בוהה מכה נשפך בכמויות מכל תמונה, בכל פינה, בכל דעה, בכל
משפט, בכל תת-מודע או לא שעובר בסביבה. הרע לא זועק לשום שמים
הוא נוחת עלינו משם. כמו גשם ברכה, כמו שמש ביום יפה. ומה אני
יכול לעשות? אני - לא מחליט כלום. אני - כלום, שום-דבר, אני לא
פונקציה. הדברים לא בשליטתי. וזה מה שהיה  קשה במה שאמרה אותה
מחנכת, לא העניין שמה שחשבתי לא צודק או לא נכון, שהנכון הוא
ההפך הגמור, לא, אלא דווקא שזה נכון. רק מה, יש דרך להשיג את
מה שנכון. והדרך היא- לעשות את כל מה שלא נכון. נכון, כדי
להגיע למקום שבו אפשר יהיה באמת (כמובן אחרי שאעבור את כל הדרך
ה 'לא נכונה' ה 'נכון' יהפוך אצלי להיות 'לא נכון' אבל מה זה
חשוב) ליישם את הדבר הנכון.

ואולי לצערי הרב כרגע המצב בדיוק אותו דבר. אני עדיין רוצה
לחשוב להאמין ולקוות שבכולנו או יותר נכון ברובנו או בהרבה מאד
מהאנשים אם לא בכולם, ישנה תקווה, אמונה וראייה של הדברים
האמיתיים, של הדברים כפי שהם באמת והדברים האמיתיים,כך אני
רואה ברוב טיפשותי, הדברים הכי יפים שיש לנו, הדברים הכי יפים
שהיו לנו ויכולים להיות לנו הם ההרגשות הטובות - האהבה -
התחושות הנעימות האמונה בעצמך- באחר - הקבלה של האחר הבלתי
אמצעיות- הספונטניות- החיים בכיף- הכיף של לחיות- האושר-
התענוג- השמחה העונג- החיוך- הצחוק המתגלגל. הנשיקות - הסתם-
כך טוב לי. העולם היפה - הפתוח - הבטוח - כל מה שהיינו פעם, כל
מה שהיום נראה לנו אולי לא אמיתי, בלתי מציאותי, תמים, חסר דעת
וכדומה. אולי זה כבר עלול להישמע לא רק אידיוטי אלא מטורף. אבל
כל חוסר ה "אשליות" לגבי העולם, האנשים ועצמנו, כל חוסר
התמימות, כל החכמה, איך שאנחנו יודעים לעמוד על המיקח ואיך שלא
ירמו אותנו, החשדנות  ויסלחו לי המלומדים - הספקנות, כל
הבדיקות חוסר האמון אם עוד לא אמרתי כל זה ועוד - ועוד, חברי
הטובים פשוט מסתירים לנו את העובדות הפשוטות שכבר דורות על גבי
דורות, גלגול אחרי גלגול חוזרים ואומרים לנו. שבמציאות האמיתית
הכל באמת נכון וטוב ויפה, החיים והכל. כמו בתחושות הבסיסיות
שלנו כתינוקות וכילדים. התחושות של העונג מהגוף, מהאוויר,
מהחיבוק של האם, מהמגע בצמח, מהמראה של קרן אור,  מעניים
שמסתכלות בנו באהבה, מצליל קולו  של אדם שאנחנו מכירים. ואנחנו
נאהבים  וחם לנו וטוב לנו. כולנו - באותה מידה.  יהודים שחורים
ותימנים, עשירים וכולם. כולנו צומחים  וניזונים מחום ואהבה.
וכשאנחנו ספקנים, חשדנים, עומדים על המיקח (ושלא יהיה ספק
הבעיה היא ממש לא בעמידה על המיקח, אולי להפך, במערכת שמאפשרת
יוצרת דוגלת ומזינה את עובדת קיומו)  אנחנו עוצרים וחוסמים את
ההזנה שלנו ושל שאר החבר'ה. ושלא נטעה כסף או אוכל לא באמת
מזינים אותנו.
וזה גם פתרון חלקי ל - 'איך זה יתכן?' שכאן בחצי רבע עשירית
מדינה הזו. שיש בה כל- כך הרבה רוע חוסר צדק ועיוותים הדברים
עדיין נמשכים ונמשכים ונמשכים ונמשכים. אולי מכוון שיש פה גם
כל-כך הרבה אהבה וחום.
אבל הגבול ("כמו שתמיד אמרו לנו בבית-הספר") בין אהבה לשנאה
הוא מאד דק.


אה כן... (" ומה למדנו על שנאת אחים תלמידים?").







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד אומרים לי
'אם את מבינה
למה אנחנו
מתכוונים'. אבל
אני לא מבינה.
והם אף פעם לא
מסבירים.




דוגמנית בווידוי
מצער.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/05 8:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיורא ארליך

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה