הסידור הזה יותר מידי ארוך, חשב לעצמו עוזי כשניקב את הכרטיסיה
של הזקן המשופם שלבש מדי חאקי. הוא הביט במראה שמעליו וצפה בו
הולך אל חלקו האחורי של האוטובוס. שיישב כבר, חשב לעצמו, לא בא
לי על תאונה בסוף היום.
האוטובוס היה כמעט ריק. חוץ מהזקן שעלה בתחנה הזאת, היו בו
בחור צעיר עם ספר בידו ונוסע נוסף שעלה בתחנה הראשונה ונראה
ישן, ראשו נשען על החלון.
סוף סוף התיישב, חשב עוזי והתחיל בנסיעה. ארבע שנים שהוא עובד
בלילה. שונא את השעות האלה. הכביש ריק, אין כמעט נוסעים, ואלה
שיש משעממים. אם לפחות היתה עולה איזה בחורה שאפשר לקשקש איתה
קצת. עוזי נאנח לעצמו. עוד מעט חצות, עוד מעט נגמר היום והוא
ילך הביתה. לדירה הריקה שהוא קורא לה בית מאז שהתגרש. הלוואי
והייתי יכול לברוח, חלפה פתאום מחשבה בראשו. לנסוע לנתב"ג
ולקנות כרטיס טיסה לאנשהו.
הוא עצר בתחנה והביט בהפתעה באישה שעלתה לאוטובוס, "כרמלה, מה
את עושה פה בשעה כזאת, איפה הילדים?"
"תשתוק עוזי, יש לי פה עניין והוא לא איתך", היא סקרה את
האוטובוס במבטה, "הכל יהיה בסדר אם תעשה מה שאני אומרת".
עוזי הביט באקדח שצץ בכף ידה של אשתו לשעבר, "מה..."
"תסתום עכשיו, חבל שזה יצא בקו שלך אבל זה המצב, ואל תעצור
בתחנה הבאה", הוסיפה למשמע צלצול הפעמון המבשר על רצונו של אחד
הנוסעים לרדת.
הבחור הצעיר קם וכרמלה צעקה לעברו, "גולן, בוא הנה".
"מה... מי... כרמלה, מה את עושה כאן?"
"בוא לפה חמוד", חייכה אליו כרמלה את אחד החיוכים שלה שעוזי
הכיר היטב.
זה לא הולך להגמר טוב, חשב לעצמו עוזי. החיוך שלה הזכיר לו את
אחת המריבות האחרונות שלהם, לפני שעזב את הבית. אז היא זרקה
עליו את השלט של הטלוויזיה. עכשיו היה לה אקדח ביד.
"עוזי, תכיר", פנתה אליו כרמלה והצביעה על הבחור שהתקרב אליהם.
"זה גולן והוא משורר. הכרתי אותו דרך צ'אטים באינטרנט. הוא רק
שכח להזכיר שהוא בן עשרים ושלוש, עד שנפגשנו".
כרמלה כיוונה אליו את האקדח.
"כרמלה", אמרו עוזי וגולן ביחד.
"ארבעה חודשים הוא חיזר אחרי. כתב לי שירים, אתה יודע,
רומנטיקה וכאלה, חשבתי שזה חמוד". כרמלה כיוונה את האקדח לעבר
גולן, "אבל אתמול קראתי את היומן של הבת שלך וגיליתי שהוא
התעסק איתה".
"אני לא עשיתי לה כלום, נשבע לך", אמר גולן.
"מה קורה פה?" הזקן שישב בירכתי האוטובוס התקרב אליהם.
"יה, תראו מי פה", אמרה כרמלה בהפתעה מעושה, "אפרים, השכן
מהבית הישן. רח' הירדן ארבע. עדיין עם המדים. רגע ומי יושב שם
בצד נראה ישן. חיים הבוס שלי לשעבר. לפני ארבעה חודשים פיטרו
אותו המסכן, ממש הזדמנות בשבילי לסגור חשבונות עם כולם. אפרים,
תעיר אותו ותביא אותו קרוב אלי. גולן שב פה", הצביעה כרמלה על
הספסל שמאחורי עוזי.
"כרמלה, תפסיקי עם זה", אמר עוזי. "נתלונן עליו במשטרה, לילך
עוד לא בת ארבע עשרה והוא יחטוף על זה..."
כרמלה התעלמה מדבריו. "זוכר שסיפרתי לך על אפרים, עוזי? השכן
שהיה מפתה אותנו בסיפורי פלמ"ח וגבורה. ומה הוא עשה לי כשהייתי
אצלו פעם לבד. ברחתי הביתה ולא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי. רק
לך סיפרתי, עוזי. היית הגבר הראשון שבטחתי בו אי פעם. תעזבי את
זה אמרת. ועזבתי. אבל לא שכחתי, שב פה אפרים, מאחורי גולן. וגם
אתה חיים, שב. נוסע באוטובוס, מה? לא מצאת עבודה מאז שפיטרו
אותך? מסכן..."
"כרמלה, די. את מסבכת אותנו בצרות. יפטרו אותי בגללך...", עוזי
היה נואש. כרמלה היתה לוחמת עקשנית. את חיים פיטרו כי הטריד את
אחת העובדות במשרד. זה היה כתוב בעיתון. מה שלא היה כתוב
בעיתון זה שכרמלה היתה זאת שעודדה את העובדת ותמכה בה. כרמלה
סיפרה לו באחת מהשבתות כשהחזיר את הילדים והיתה גאה בעצמה.
"לך יש חשבונות איתי?" צעק חיים, "בגללך פיטרו אותי, את הפנסיה
שלי הפסדתי אחרי ארבע עשרה שנים".
כרמלה לא נשארה חייבת, "בגללך פיטרו אותך, לא בגללי, בגלל שאתה
חרא של בן אדם, אבל גם אותי פיטרו, בגללך. כתבת עלי חוות דעת
שלילית בהערכה השנתית. הספקת לפני שעזבת, וזה היה מספיק טוב
בשבילם לפטר אותי."
עוד מעט מגיעים לסוף הקו, ומה אז? יש לה בכלל תוכנית למופרעת
הזאת. והגולן הזה, הייתי מפוצץ אותו במכות. להתעסק עם הילדה
שלי. המחשבות התערבלו בראשו של עוזי והוא לא שם לב אפילו שהוא
נוסע באור אדום. האורות הכחולים והסירנה הורידו אותו חזרה
למציאות. "תעצור בצד", שמע את המגפון.
"כרמלה, משטרה..." אמר עוזי.
"תמשיך לנסוע, בסוף אלנבי תמשיך לכיוון הים ותיסע לחניה של
הדולפינריום", אמרה כרמלה ויצבה את ידה המחזיקה באקדח.
"יש לך בכלל תוכנית, יה משוגעת..." צעק עוזי, "חשבתי שנפטרתי
ממך ואת ממשיכה להרוס לי את החיים".
"הכל אתה, הכל סובב סביבך, עוזי עוזי עוזי. היתה תוכנית. היא
השתבשה ברגע שגיליתי שאתה נוהג באוטובוס. יכולתי להסתדר עם זה,
אבל פתאום הופיעו גם שני המניאקים האלה... זה לא סימן? תגיד
לי, זה לא סימן?" כרמלה צרחה והאדימה כולה, אבל ידה המחזיקה
באקדח נשארה יציבה.
"בטח שזה סימן", אמר אפרים בשקט. "את יודעת מה התאריך? חצות
וארבע דקות עכשיו. רביעי לרביעי אפס ארבע. איזה יופי של תאריך,
לא?"
"מצחיק", אמר גולן, "אישה אחת וארבעה גברים בקו ארבע".
"היא מנסה להרוג אותנו, ואתם מתעסקים במיסטיקה", צעק חיים.
"אתה יודע מה, עוזי, תעצור. תעצור בתחנה, יש שם נוסע", אמרה
כרמלה.
עוזי עצר ופתח את הדלתות. כרמלה ירדה וניגשה למכונית המשטרה
שנעצרה מאחורי האוטובוס. שלושת הגברים שישבו מאחוריו הביטו זה
בזה וכאילו קיבלו החלטה משותפת, קמו ונעלמו דרך הדלתות
האחוריות.
"חכה שניה", אמר עוזי לנוסע שעלה, "המשטרה..." הוא קם, חוכך
בדעתו אם לרדת או להמתין.
השוטר שהופיע בדלת האוטובוס סיים את ההתלבטות. "אשתך שכנעה
אותי לוותר לך על הדו"ח. היא אומרת שצעקה עליך כי חשבה שאתה
מנהל רומן ובגלל זה עברת באור אדום. האמת שריחמתי עליך, אבל
תיזהר. אני לא תמיד כל כך נחמד אבל יש לי היום יום הולדת ואני
בן ארבעים וארבע. לילה טוב ונסיעה טובה", אמר השוטר ונעלם גם
הוא.
"איזה לילה", אמר עוזי לנוסע שחיכה בסבלנות.
"כן, כן", מלמל הנוסע.
"לא היית מאמין אפילו אם הייתי מספר לך, זה נראה כאילו חלמתי
את זה. תגיד, שמעת מה אמר השוטר?"
הנוסע הביט בעוזי בעיניים מביעות פליאה, "שוטר?"
עוזי ניסה לפענח אם הוא מתבדח או סתם מיתמם, "לא ראית שוטר?"
הנוסע משך בכתפיו והתיישב מאחורי עוזי.
מה הוא פסיכי? חשב עוזי לעצמו, אבל החליט להניח לזה. יש כל
מיני טיפוסים בעולם. הנוסע צלצל בפעמון וקם עם פניו לכיוון
הדלת הקדמית. עוזי עצר בתחנה ופתח את הדלת האחורית. "יורדים
מאחורה", אמר ביובש. הנוסע הפטיר קללה אבל לא התווכח.
עוזי סגר את הדלתות והביט תוך כדי כך במראה לכיוון הדלת
האחורית. בהלה אחזה אותו. בין הצללים התקרבה אליו דמות כהה
והוא הבחין בבירור בידה האוחזת באקדח. הוא הסתובב לאחור,
"מה... "
"אתה באמת חשבת שגמרת איתי?" הקול של כרמלה היה לעגני במיוחד.
"מה קורה לך? כרמלה! את באמת ירדת מהפסים".
"פתאום הבנתי משהו. הכל היה כל כך ברור כאילו ראיתי סרט שמישהו
צילם עלי. הכל אתה, רק אתה ואף אחד אחר. אם לא אתה, אני לא
הייתי מוותרת לאפרים. אם לא הייתי האישה הקטנה שרצית כל כך,
הייתי מתקדמת בעבודה וחיים לא יכול היה לפגוע בי. אם לא
הבגידות שלך..."
"כרמלה, אני נשבע, אני לא בגדתי..."
"יותר טוב שתסתום, אפילו בעבודה העבירו אותך ללילה, כדי שלא
תציק לבחורות, רק בגלל הדוד שלך יעקב, לא פיטרו אותך. ואם לא
היית בוגד בי לא היינו מתגרשים. אהבתי אותך וסלחתי לך עד שלא
יכולתי יותר. ואם לא היינו מתגרשים אז לא היה גולן ואינטרנט
ולילך..."
עוזי דומם את המנוע וקם. האזכור של לילך וגם המשפט שאמרה,
שאהבה אותו נגע בו במקום ישן וכואב שחשב שנרפא כבר מזמן.
"לילך... את בטוחה ש..."
"אני בטוחה. אל תזוז כל מה שנשאר לי לעשות זה להיפטר ממך ומכל
ה..."
"כרמלה, תרגעי, אני ביקשתי לעבוד בלילה. הלכתי לטיפול. שמעתי
שמייקל דאגלס, נו השחקן הזה, גם עבר את הטיפול הזה. גמילה
מסקס, כמו מסמים", הוא חייך אליה, "ממך היה לי הכי קשה
להיגמל".
היא הביטה בו בחשדנות, אבל הנמיכה את ידה האוחזת באקדח.
"רוצה לבוא לשתות איתי קפה, זאת התחנה לפני האחרונה ואם אין
כאן נוסע אז גמרתי את הקו. אני אחתום מחר בבוקר, נו בואי..."
"טיפול גמילה אתה אומר?"
עוזי הניד בראשו לאות כן.
"לא, אני לא חושבת", עוזי הביט בה מאוכזב, והיא פתחה את המעיל
שלה וניסתה להכניס את האקדח לחגורת המכנסיים שלה. עוזי הביט
באקדח הנופל באיטיות לרצפת האוטובוס. הרעש העז החריד אותו והוא
הביט בכרמלה הנופלת לרצפה, כתם כהה מתפשט על חולצתה.
היא ניסתה לדבר אבל הוא לא הבין מה היא לוחשת. זה לא קורה
באמת, חשב, זה כמו סרט. אני צריך לעשות משהו עכשיו. הוא קרס
לידה, "כרמלה, אל תמותי, אל תמותי".
"תתקשר לאמבולנס במקום ליילל, יש לי סלולרי בכיס", למרות
שלחשה, הוא הבין אותה היטב.
"כן סלולרי... איפה... הנה... מאה ואחד, הלו מד"א, אני בקו
ארבע, בבן יהודה, היתה תאונה, אקדח, תשלחו אמבולנס דחוף, כן,
אישתי, גרושתי בעצם... לא חשוב, רק תבואו..."
הוא הביט בה בחשש, "הם בדרך, תחזיקי מעמד", היתה נימה של שאלה
בקולו.
"אני אהיה בסדר, רק תשים לי משהו מתחת לראש".
מרחוק נשמעו צלילי הסירנות, "מזל שלילה, הם הגיעו מהר", הוא
הרים את ראשה והניח אותו על ירכו. אנשים התחילו להתקהל מסביב
לאוטובוס והוא השתדל להתעלם מהזמזום שיצרו. "הנה הם באים, הנה
הם באים", לחש ברוגע. "אני אטפל בכל והכל יהיה בסדר".
"אתה רק תפתח את הדלת לאמבולנס, ואז הכל יהיה בסדר", למרות
הלחישה, הסרקאזם ניכר היטב בקולה.
"אני רואה שאת חוזרת לעצמך, וזה כבר עושה אותי מאושר".
וזה באמת עושה אותי מאושר, חשב עוזי, אוי כרמלה.
23.01.05
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.