חיבוקים זה אוויר. חיבוקים זה אוויר ובלעדיהם כמו פרח בלי מיים
אנחנו נובלים. צריכים לבקש, לרוב מפחדים.
בעולם הקר והמנוכר בו אנחנו חיים, כל כך קשה לבקש רגע של חום.
כל כך קשה למצוא פינה רכה. הכל כל כך קשה. כל כך כואב. הכל
וירטואלי. ממוחשב. כבר כמעט ואין דבר אמיתי. מוחשי. אינטרקציה
בין אנשים הפכה להודעות טקסט וצ'אטים. גם את הקול כבר צריך
לנחש.
אפילו המדע הוכיח שתינוק שלא מחבקים אותו יכול למות. אבל
כשמתבגרים זה הופך להיות משהו ערטילאי. לומדים לחיות בלי, בלי
המגע הזה שכולנו כמהים אליו בסתר, כשבפנים מתים בשקט, כמו כל
פולני טוב.
כולנו חיים בשביל חיבוקים. כולנו חיים בשביל האור הזה, הרגע
הזה בו לכמה שניות הכל נרגע. הכל נרגע. ויש חיבוקים טובים יותר
וטובים פחות. יש אנשים שאנו רוצים לחבק יותר, ויש כאלו שפחות.
אבל כל חיבוק נותן אנרגיה.
חיבוק הוא אנרגיה. בלי האנרגיה הזו המכונה הזו שקוראים לה גוף
לא יכולה לעבוד. כי לא ניתן באמת להפריד בין הגוף לנפש. לא
באמת ניתן להפריד בין האדם לחיבוק.
לא באמת ניתן להפריד.
חיבוק. מילה כל כך קטנה למשהו כל כך גדול.
כל כך גדול וכל כך חשוב.
כל כך חשוב.
שבלעדיו לא ניתן לחיות.
לא ניתן לחיות.
