היום יש ליקוי חמה
משהו שקורה אחת לאיזה כמה מאות שנים, אולי אפילו אלף.
אתמול כשהשמש זרחה ושקעה כרגיל, התרגשתי, היום אני סתם.
שמעתי כמה אנשים מדסקסים בסוף העולם, שהוא יבוא היום, או אולי
לא, ואולי רק בחוץ לארץ.
הם ישבו שם בחוץ על כסאות פלסטיק מחכים ומעשנים, בינתיים
התלוננו על זה שכל הארועים המעניינים קורים רק בחו"ל.
"תאמין לי" - אמר אחד מהם - "כשהייתי בניו יורק הלכתי לי בשדרה
החמישית ולידי ירה איזה היספני אחד בשני כושים, אני אומר לך"-
הוא המשיך ונשף עשן דרך הנחיריים כמו דרקון עצבני - "זה ממש
קרה לידי, יכולתי לראות את הדם והמוח מתעופף, אין" - הוא משך
בכתפיו בזלזול - "בארץ דבר כזה לא היה קורה, אנחנו ארץ מתה,
בלי ארועים, בלי אקשן."
החבר'ה שישבו לידו הנהנו בהסכמה וירקו עוד ועוד עשן.
חשבתי לעצמי שבאמת חבל שלא הבאתי קוביות, היתי פותחת דוכן
באמצע דיזינגוף וכולנו היינו מהמרים איזו עיר תחרב.
אנחנו הישראלים, אנחנו רחומים וחמים, אין ספק.

עוד בערך רבע שעה השמש תעלם ל-7 דקות, ואני לא יודעת מה אני
מרגישה.
נראה לי מתאים לעשות איזה משהו משמעותי בשעה כזאת, איזה מעשה
מיוחד.
אולי אחטוף איזה ארנק של גברת זקנה, כדי להיות כמו באירופה.
אולי אני סתם, אעמוד כמו כולם ואבהה באור שנעלם לנו, ובתמימות
שמתפוגגת כמו אפר סיגריה ברוח.
כמה הורים מסבירים לילדים המשועממים שלהם שעוד מעט יהיה חושך,
מה לעזאזל כ"כ מעניין בחושך? ממילא לא רואים כלום.
אבל הצפיה, הצפיה, תוציא גם את הסקפטים שבנו אל הרחוב, אל
ההמונים.
ונעמוד יחד כמו ישות אחת, כמו שהיינו פעם כשהיה פיגוע ונבהה,
כמו שאנחנו אוהבים לעשות.

שמש, עכשיו גם אני כאן, ידיד שלי המציא את הביטוי - "גופות
מתוסכלות".
ככה אני מרגישה, כמו גופה מתוסכלת.
חם וזולג ואין בעצם מה לראות.

אולי אני אלך לסרט, או לקשקש בעפרון על קירות של שירותים,
מסרים מעמיקים לחברים דימיוניים.
ואולי לא.
ביום כזה חשוב, אפשר לשנות ואפשר לא, ברירה כזאת יש אחת לאיזה
כמה מאות שנים, אולי אפילו אלף.