"אה, הממ, למה לא."
אני כל הזמן עושה את זה, עונה בלי לחשוב. למה לא. מה עבר לי
בראש.
יש הרבה סיבות למה לא! כי אני יודעת שהוא ישבור לי את הלב כמו
תמיד.
אני יודעת ששוב יכאב לי, ושוב אני יבין שאני לא צריכה אותו,
ושוב אני יגיד שזאת הפעם האחרונה שעשיתי את הטעות הזאת, ושוב
אני יבכה, וישנא אותו, ואותי.
ושוב, ביום בהיר אחד, שאין בו עננים בכלל, הוא יתקשר ויגיד לי
שהוא ממש חייב לראות אותי, "כבר קשה לי בלעדייך, יפה שלי", ככה
הוא יגיד, תמיד הוא אומר ככה, תמיד מחדש אני שוכחת מהכל, חושבת
אולי-אולי הפעם זה שונה, ואנחנו באמת נאהב, ובאמת יהיה מישהו
שאני יוכל לדעת שהוא שלי, רק שלי.
ואז ניפגש, ושוב נתקרב אחד לשני. שוב יהיה את המגע הזה שאני
כל-כך מפחדת ממנו, אבל כל-כך רוצה.
שוב הוא יחבק, ויגיד שהוא שלי, לתמיד, ושלא יהיה לי בזה ספק.
שהוא היה אדיוט, אבל הוא אוהב, ואהב, ולא הפסיק לאהוב.
הוא רק לא יכול לקבל את מה שיש לו, הוא אדיוט.
זה כל פעם אותו תוכן, רק הנוסח שונה. כל פעם אני אומרת לעצמי,
"אם הוא חוזר על זה - בטח הוא באמת מרגיש ככה."
ואז, רק אז, יהיה לי טוב לרגע, אבל רק לרגע.
אני כבר רגילה לזה, שטוב לי לזמן מאוד קצר. אלוהים לא יכול לתת
את הכל לכולם, הוא צריך לתת לכמה לסבול. אני בין הכמה האלה.
אז מה שיהרוס את הטוב יהיה הוא, כבר שלוש שנים שזה הוא שהורס
את הטוב, שמכאיב, שפוגע.
יכאב לי, אני לא ירצה בחיים האלה יותר. אני יבכה, וישנא.
ויגיד שזה לא יקרה לי שוב, ואני לא מקבלת אותו יותר.
אז למה, לעזאזל, אמרתי שוב, "למה לא?"