New Stage - Go To Main Page

שירי שריד
/
המונה דופק

שוכבת לבד מדי, במיטה גדולה מדי, מנסה להירדם. מישהי פעם אמרה
לי שצריך לספור עד עשר. לא מהר מדי. לא לאט מדי. סוג של מנטרה.
לא להפסיק עד שנרדמים.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
זה לא באמת עובד. הראש לא מפסיק. הלב לא נרגע. מביטה על
הסלולרי - אולי היא שלחה הודעה. ידעתי שלא אבל הייתי חייבת
לבדוק.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
תהיי איתי. בבקשה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
לפעמים חלומות מתגשמים. זה כל מה שאני רוצה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
זה כל מה שאני באמת רוצה. שיתגשם כבר, לעזאזל.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
היי, אתה. מי או מה שלא תהיה שם למעלה, תעשה משהו. בבקשה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אני מתחננת לעזאזל, אני מתחננת.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
מתחננת על ארבע. על שש. מה שתרצה - רק תגשים כבר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
מכל הדברים שביקשתי, מעולם לא ביקשתי משהו כך ועוד כל כך הרבה
זמן.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
בבקשה אלוהים, בבקשה. כל טיפת דם, כל נים בגופי קורא אליה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
רק אותה. השאר כבר ידאג לעצמו. בבקשה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
דמותה עולה בי. קודם החיוך (אני לא אשלח לה הודעה.)
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אפילו השיניים שלה צוחקות כשהיא מחייכת (לא לשלוח לה הודעה.)
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחר כך העיניים. מבט חודר שקורא גם את הרזים הכי כמוסים. תמיד
כן. גם כשמשחקת. גם כשמעמידה פנים. יש בה אמת אבסולוטית כזו
שלא ניתן למצוא כמעט בשום מקום. רכות כזו. היא משדרת מן
ביטחון, כזה שאומר בלי מילים - אני פה ולא אלך לעולם (לשלוח -
נייט! הודעה - נייט! לישון-דה! דה לשינה!)
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
מלטפת את האוויר בתווי דמותה בחושך המקפיא הזה. אורו החלוש של
המחשב בוקע דרך התריסים, הופך סדרי עולם על התקרה. "את כל כך
יפה" אני לוחשת וירטואלית. היא תוקעת בי מבט וירטואלי זועם
המוחא על המחמאה (לא לשלוח.)
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
החדר כולו הופך אליה. גם הקירות מאזינים. לוחשת שמה בשקט לחלל.
מחייכת לעצמי. "את בכלל שומעת אותי? את מרגישה? אמרת שכשחושבים
על מישהו הוא חושב עליך בחזרה. סימן שאת יודעת. גם את רואה
אותי בעיני רוחך. עם או נגד רצונך..." (לא הודעה)
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"אמרת לי, לא כל כך מזמן, שהלוואי והיה לך שקל על כל פעם שאני
חושבת עלייך. למען האמת, גם אגורה הייתה מספיקה לקו המחשבה
הזה. אינו מפסיק. חודר כמו אלפי חצי-קופידון קטנים. כמו הלב,
תמיד פועם ברקע. לפעמים קולו של הדופק עולה על כל הצלילים. חזק
מנשוא. לעיתים נשאר שקט, אך בכל מצב ניתן להרגיש בו, אם רק
מטים אוזן. והמונה דופק..." (Just say no)
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אני מגחכת לעצמי. "את אובססיבית אליי" לבטח הייתה אומרת עכשיו,
ואני עונה לקירות הגבס "קצת... אהבה היא סוג של אובססיה, את
יודעת." והיא יודעת. הייתה מהנהנת בחוסר סבלנות להסכמה.
שעה כפולה. לבקש משאלה. שתשלח כבר הודעה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אלוהים! זה לא מפסיק! נשברתי. אני שולחת לה הודעת טקסט נואשת
באמצע הלילה; "סעמק." הזמן כמו התחיל לחזור אחורה, לבטח אינו
זז יותר קדימה - עד שהיא עונה. ושוב יכולה לראות אותה לידי,
מחייכת במבט ממזרי ואומרת לי; "את רואה - את אובססיבית אליי.
תראי איך את מחכה. מביטה בכל חצי דקה על הנייד. תשחררי..." אני
מסתכלת הישר לתוך עיני הדמות הוירטואלית שלידי ומוציאה לשון
כמו ילדה קטנה. "תגידי מה שאת רוצה. אז אני אובססיבית. אז
מה."
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"מה סעמק?" היא מחזירה אחרי רבע שעה. אולי יותר. "איי קאנט
סליפ" אני מחזירה לה. "למה?" היא שואלת. למה? כל הזמן חושבת
עלייך. ואת הרי בטוח מרגישה. את בטח יודעת. אני מתחמקת בניסוח
כללי מדי;"הראש לא מפסיק. הלב לא נרגע." "אולי תחשבי שזה לא רק
קשור אלייך כרגע." אני לוחשת לוירטואלית שלידי. היא נשפכת מרוב
צחוק.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
על מי אני מנסה לעבוד עם הספירה הזו באמצע התכתבות איתה? כאילו
שאני ארדם לפני שהיא תגיד משהו שלפחות דומה לאיזו מילה מסכמת
לשעות הקרובות. מדהים. ברגע שההתכתבות הזו החלה משהו כבר נרגע
בי. משהו בה מרגיע אותי. אני לא יכולה להסביר את זה. "תירגעי
ממי. תחשבי על דובוני איכפת לי. זה תמיד מרגיע." אלוהים! אני
יכולה לראות את החיוך עד לכאן. בא לי לחבק אותה חזק חזק. לחייך
אליה בחזרה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"אני כל כך אוהבת אותך, את יודעת. בחיים לא אוהב כפי שאני
אוהבת אותך. אל תשכחי את זה" אני מלטפת את הוירטואלית לידי.
היא מחייכת אלי בחזרה ואומרת; "אני לא אגיד שיעבור לך. הבנתי."
אני עוצמת את עיניי ומדמיינת כיצד אני מנשקת אותה בעדינות על
שפתיה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
זה מתחיל לעבוד.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"אני אוהבת אותך, יפיפיה שכמוך" מכפתת את הוירטואלית.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"יהיה בסדר, נכון?" אני לוחשת שתשמע-לא תשמע. "יהיה בסדר. אל
תדאגי. יש לי אינטואיציות טובות, זוכרת? תאמיני לי. את לא
מאמינה לי?" היא מחייכת. ממזרה. "מאמינה. אבל זה קשה, את
יודעת." אני מביטה בה במבט עצוב. "אני יודעת. יהיה בסדר.
באמת." היא מלטפת את ידי המחבקת אותה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"לילה טוב." אני מחייכת אליה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
"לילה טוב" היא מחייכת חזרה.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה. תשע. עשר.
אחת. שתיים.
שלוש. ארבע.
חמש. שש.
שבע. שמונה.
תשע. עשר.
אחת.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
שש.
שבע.
שמונה.
תשע.
עשר.


אחת.

שתיים.

שלו



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/4/06 0:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירי שריד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה