"לירון", יוסי אמר לי, "רון מחפש אותך, הוא אמר שלא ענית
לו..."
"מה? מתי?"
"לא יודע, חיפש אותך".
"טוב," אמרתי ועליתי הביתה, הרמתי טלפון אליו, אבל כל מה
ששמעתי זה המענה הקולי שלו.
ניסיתי שוב אותו השבוע, פעמיים. עדיין מענה קולי.
חשבתי לעצמי, אם הוא ירצה אותי הוא כבר יתקשר.

"לירון?!"
"מה?"
"תשבי".
"מה קרה?"
"את יושבת?"
"כן כן ראבאק! מה קרה?"
"רון נהרג".
"לא, לא... לא נכון! הוא לא..." מילמלתי לעצמי, לא מאמינה למה
ששמעתי.
בכי מהצד השני של הטלפון.
"אבל איך???" שאלתי.
"הוא היה בסיור, עשו להם אמבוש, המחבלים, והם ירו בו."
ניתקתי את הטלפון. התחלתי לבכות.
תוך כדי כך אני מסדרת לי תיק יציאה, לובשת מדי אלף.
"המפקדת, אני הולכת" אמרתי ,"ידיד שלי נהרג".
המפקדת הסתכלה עליי והכינה לי פס הביתה.
"יספיקו לך 4 ימים?!" שאלה אותי כשהגישה לי ממחטה.
"כן" אמרתי, לוקחת את הפס אוספת את הקיטבג והנשק והולכת לכיוון
התחנה.
אותן 4 שעות חזרה מהבסיס הביתה היו הארוכות בחיי. בכיתי כמו
ילדה קטנה בספסל האחורי.
למה לא עניתי. למה לא התקשרתי שוב! למה... למה... והנשק הזה.
הנשק המסריח הזה, זה מה שהרג אותו... למה לא עניתי! למה...

כל כך בכיתי בהלוויה שלך, אתה לא יודע כמה. השארת אותי המומה
וכואבת.
למה לא התקשרתי אליך ראבאק? למה??? למה לא ניסיתי...
עד היום אני חושבת על זה. אותה שיחה שלא נענתה. כל-כך הרבה
יכולת לספר לי, מה אתה חווה, מה אתה מרגיש, מה אתה חושב ומה בא
לך לעשות...
אבל לא סיפרת, כי אני לא התעקשתי מספיק, ואתה היית עסוק בלשמור
עליי ועל אמא שלך שהשארת לבד.
אני נזכרת בכל אותם שיחות שלנו.
זוכר איך רבת עם אמא שלך שתחתום לך קרבי? אמא לבן יחיד. עכשו
אמא ל... זיכרון כואב.
לפרי בטן שנפל, לפרח שנקטף בטרם עת...
כל אותן שיחות, רון, אני לא יכולה לשכוח.
איך אורו עיניך אותו היום, כשחזרת עם אמא שלך בוכיה מקצין-העיר
אחרי שהכרחת אותה לחתום לך.
אתה זוכר מה אמרת לי? שאתה רוצה למות תוך כדי הסתערות על
מחבלים... למות גיבור, ציוני. שיהיה טעם לחייך בארץ...
וצחקנו על הצוואה שלך, אמרת שתשאיר לי את חלקת הירח שלך שקנית
בגרושים, והתמקחתי איתך על האופניים  שכל-כך הרבית לנסוע בהם.
אז הנה. המשאלה שלך התגשמה, ולי, מה שנותר לי, זה לחכות לרגע
שלי - ואז לפגוש אותך שם למעלה.
גיבור שלי, לבוש מדי צה"ל, עם רעל בעיניים.
אז תחכה לי, טוב?!