אז,
אז אתה
מסתכל מרחוק מעל דברים
ומבין שלא,
שלא טעית בכלל.

וזה כואב לך.
כי האמת,
האמת -
כמה שהיא נכונה ומוחלטת
היא גם כואבת,

ומחוללת בגופך היגע פרפורים הנדסיים אמיתיים,
פרפורי עצב.

זה לא שאתה שואל שאלות.
זה לא שאתה שואל אם כדאי להמשיך.
אתה ממשיך,

ממשיך
כי
צריך להמשיך
כי
כדאי להמשיך

או פשוט בגלל שממשיכים.

אתה כמה במלוא מאודך לעוד.
העוד של אז.
אתה רוצה בו עכשיו, הרגע, בשנייה נתונה זו.

ולראשונה,
לראשונה זה כל-כך מחוויר שזה ממש ממאיר -
אתה יודע שלא תזכה בו.
לפחות לא עכשיו.

לא,
לא טעית בכלל.
האמת הבטוחה נגעה בך
בכל עצמתה.

האמת המושלמת הייתה לידך.
ליוותה אותך.
ריסקה אותך.
מעכה לך את כל הרגשות,

אבל גם אפשרה לך לחוות אותם.

אז,
אז אתה בורח.
לומד להתעלם.
לפעמים מרחם על עצמך.
(לרוב, אגב, לא).

זה עוזר לך?

ילדים קטנים וחייכנים רצים ברחוב.
הרוע שלהם תמים.
כשהם רעים, הם לא יודעים את זה.

כשהם טובים, הם גם לא יודעים את זה.

איפה הטוברע שלך?
במה אתה טועה?

אתה טועה?

מסביבך יש הרגשות נעלות, יש יופי, יש אין
של מחשבה.
ואתה שואל לאן המחשבה שלך חותרת.
לפעמים אתה רוצה שהיא תפסיק לחתור.
אתה רוצה מחשבה מתפגרת.

החומרים שמהם אתה מורכב,
החומר שמהם הרכיבו אותך,
החומרים שהאל ונספחיו בראו בך,

הם בדיוק אותם החומרים שמהם הורכבו אבות אבותיך.

אולי מכאן ומנקודה זו יבוא העידוד, אתה אומר
לעצמך,
ואכן, אתה מתעורר לדקה קלילה של אפרוריות
גשמית לא מספקת ואז
אתה שוב נבלע בגעגועים לאותה
אמת עבר.

ילדים קטנים ועצבניים זורקים עפר אחד על השני.
ויש עוד ילדים.

יש הרבה ילדים בעולם.

אין,
אין בהם את היכולת לדעת את זה.
עדיין לא.
וגם אם כן,
הם יגידו אז מה.

אז מה,
יש עוד ילדים בעולם.

מסביבך יש הרגשות נעלות, יש יופי, יש אין
של מחשבה.

מסביבך.
ואיפה אתה לעזאזל, אתה שואל,
איפה אתה.

נ.ב

לא שאתה לא יודע.
אתה פשוט לא שואל.
שאלתי אותך פעם מדוע אתה מחפש
ללא הרף את האמת.
מעולם לא השבת לי ממש.
וכי למה שתשיב?
אין לנו תשובה אחת, חבר.
יש לנו אלפי תשובות
וכולן
הן חלק מאותן שאלות שנשאל תמיד.
הרי זו האמת,
כשהתשובה נמצאת אצלנו
והשאלה לא מרחיקה אותנו מעצמנו.

ינואר 2002