"שבי", הוא מושך כסא ומורה לי לשבת. "די נו," אני מיבבת,
"חייבים עכשיו? אני ממש עייפה." "תפסיקי להתחמק!" הוא כמעט
צועק, "תפסיקי לדחות, תפסיקי לחשוב שהכל יסתדר מעצמו. על זה
בדיוק רציתי לדבר איתך." אני נרתעת לרגע, מתיישבת כמעט קפואה.
הוא מתרצן מרגע לרגע. שם על עצמו מסכה דרמטית ופוצח במונולוג.
"תראי ילדונת, חשבתי על זה הרבה. את ואני, ... זה לא זה." אני
פותחת את הפה  "-אל תפריעי לי! תני לי לסיים משפט, לעזאזל.
נמאס לי שאת מהסה אותי. כן, אני מודה, את חביבה עליי. את מתוקה
כזאת, מצחיקה. ולפעמים את מכילה אותי כמו שמגיע לי. כמו שמגיע
לך. ברגעים האלה אני יודע שטוב לי איתך, שאני לא רוצה לעזוב,
אבל, באמת, די! 22 שנה אני לצידך, בתוכך, ואת לא מתייחסת אליי
כמו שמגיע לי. אני עוזב."
שקט שרר באוויר. הכישרון שלי לבש מסיכת נחרצות. אני השפלתי
מבטי לריצפה ומלמלתי "רק לא זה. בבקשה, רק לא אתה. אל תעזוב
אותי".
"אני חייב", הוא לחש, "מגיע לי יותר".
הוא לבש גולף שחור. גבוה ממני בשני ראשים לפחות. רזה נורא.
אלסטי. וכשמסתכלים עליו, הוא מהפנט. רוצים להיות איתו, רוצים
להיות הוא. והוא צודק. מגיע לו יותר. אני רק חולמת בזכותו. לא
חיה אותו.
"את אפילו לא נלחמת עליי ,הא? מתי הפכת כל כך חלשה וכנועה? אני
לא מכיר אותך."
"אל תהיה מלודרמטי. אתה יודע שלא קיבלנו על זה תגובות טובות."
"כן אנחנו כן. מלודרמה- מצויין. קריקטוריסטיות- לא טוב. את
אפילו לא זוכרת."
זוכרת, זוכרת ועוד איך. בכל שיעור שעליתי על הבמה נתנו הופעה
של החיים. הקהל היה מביט בעינים נוצצות, ובסוף, תמיד נותן איזו
תגובה טובה. את אלה שאמרו שאני נותנת להם השראה הכי אהבתי.
ומה אני יכולה להגיד לו? הוא כולו זועף. בכל פעם שאני עוברת
ליד הבימה אני מסתכלת בתמונות ולוחשת לו הבטחה "יום אחד זו
תהיה אני שם. אני יודעת." זה קורע אותי. ואין לי לב להפיל עליו
את האשמה.
"זהו? אין לך מה להגיד? שותקת. תפסיקי לשתוק! תגידי משהו!"
"אל תגרום לי לפתוח תיבת פנדורה ישנה."
"תפתחי! תעשי משהו! זה עדיף על פני השתיקות שלך."
"בבקשה, אני עיפה. בוא נלך לישון."
"לא רוצה!!" הנה הוא כמו ילד, "בואי נדבר עכשיו! אין לך עוד
לילה, עוד יום, עוד שעה, עכשיו! עכשיו או שאני..."
"שאתה מה?" אני פתאום מתפרצת "שאתה מה? תעזוב אותי? לך! לך!
תמצא לך מקום אחר להיות בו! נראה אם מישהו יאהב אותך יותר ממה
שאני אוהבת אותך! אז תעזוב! הרי בכל פעם שבאמת הייתי צריכה
אותך, נעלמת לי!"
"על מה את מדברת?" הוא משתאה.
"על מה אני מדברת? אני מדברת על האודישנים, זה על מה! השארת
אותי לעמוד מול כולם, לבד! ואל תתמם לי עכשיו. בכל פעם שקראו
בשמי ואמרו שאני הבאה בתור הייתי משננת לך מילות עידוד. יהיה
בסדר, נעבור את זה, אני מוצלחת, ועוד כאלה. הייתי מרגישה אותך
מתחמק, הולך לעמוד בפינה, פתאום לא מעוניין במרכז הבמה. הייתי
עומדת מולם, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, והם היו מחפשים אותך.
אני הייתי מחפשת אותך. ולא היית. השתפנת. למה עשית לי את זה?
הייתי כל כך לבד. כל כך לבד מולם. המבטים שלהם שרפו אותי, אתה
יודע את זה? את זה אתה לא זוכר. כי לא היית שם!!!"

הכישרון שלי שם מסיכה של עצבות. הוא לא אמר מילה, רק התיישב
בכסא מולי ושתק ארוכות. הסתכלתי בו, וכל מה שרציתי היה לחבק
אותו. להצמיד אותו קרוב קרוב אלי, כמו תינוק שלי, וללטף את
שיערו השחור החלק.
"זה קשה, להכיל אותך. אתה גדול ואדיר וענק ומכלה. זה רק אתה.
אתה בונה והורס, מחיה וממית ואני שלך לנצח ולא רוצה בלעדיך.
אתה לא יכול לעשות לי את זה עוד. אין אני בלעדיך. אין."
"אני מצטער," הוא אומר, ודמעה קטנה נוצצת בזווית עינו. "אל
תכעסי עליי. אני לא אעשה לך את זה שוב, אני מבטיח. פשוט הרגשתי
פחד כזה, ששיתק אותי. לא רציתי לאכזב אותך. לפעמים אני מרגיש
שאני לא מה שעשית ממני. מחיה וממית? תמר, זה גדול עלי".
הכשרון שלי נראה שבור. אני מסתכלת עליו בחמלה. יש לו עיניים
מדברות שמעבירות סאב טקטס בצורה גאונית. הוא נראה יפה כמו פעם,
וחד כמו היום. הוא גבר וילד. בשבילי, הוא הכל או כלום. הלהיות
או לא להיות שלי. גדול עליו. אני האמנתי שאין דבר גדול ממנו.
"לא נכון." אני מתקרבת אליו, ורוכנת מול ברכיו. "לא נכון, שום
דבר לא גדול עליך. שום דבר לא גדול עלינו כשאנחנו יחד. רק אל
תעזוב אותי."
הוא מלטף את שיערי ולחיי, וידיו רועדות. ראשי על ברכיו ואני לא
רוצה להניח לו לעולם.
"תשאר" אני לוחשת. "בוא נישן הלילה בסלון. נחלום על הבימה ועל
ביצועים מחודשים לבילי הולידיי. נחלום על הימים שיבואו עוד
מעט. אני מבטיחה."
"מי יכול לסרב לך, ילדה?" ואני מרגישה אותו מחייך. מחליף מסכה
למאהב ומשכיב אותי על הספה בסלון. " אני לא עוזב לשום מקום.
בילפתי. מה את מאמינה לי בכלל?"
"אתה שחקן טוב".
שנינו מחייכים ובפנים יודעים, זה זמני. העולם ישתנה, לכאן או
לכאן. להיות, או לא להיות.