האיש שהפך את עורו
היה אוהב אותי בלילות
לפני שלושה שבועות.
הנחש הזה נשק לי
אינספור פעמים.

אבל בוקר אחד
כשהיה רחוק
הוא הפך את עורו
ושבר את עורי.
רמס את כל מה שהיה בתוכו -

לבבות ורודים, עיניים מצועפות, ידיים משולבות, פרפרים בבטן,
אהבות גדולות במסווה של וילונות, קצת שקרים, קצת הצגות, נשימות
מתרגשות, אנחות עייפות, חיוכים קלי דעת, שפתיים נינוחות,
פצפוצי כאב, קמצוץ שנאה, זמנים ארוכים של המתנה, חיבוקים מלאי
השלמה, פסיעות מהוססות, נשיקות נשכחות.

את כל אלו תלש מגופי (רטוב כל כך מעצב מוחשי) וזרק ממנו. צחק
וחגג מסביב לגחלים הלוחשות הבוערות האלו, שפעם היו המדורה של
חיי. כמו אלפי סכינים במפתח הלב, שחייבים להתעורר איתן ולהירדם
איתן כל יום. להמשיך לפזר קידות קטנות לעוברים ושבים כאילו
כרגיל, לבלוע את הרוק הכואב הזה ולספר לך שאני בסדר.
אבל אין לי עור, והרוח מכה בי, בכל פעם בדיוק על העצמות
הקטנות-החשופות, חבולות ופצועות כמו חתול טיפשי שהתקוטט
ברחובות.

כאבתי עד אין קץ
בכיתי עד בלי די
ויותר מכך
שרפתי את כל התמונות, המכתבים והשירים שלנו
ניצחתי את הזיכרונות שנצרבו לי בחדר, גוג ומגוג וכמה שקט פה.
חזרתי אחורה בזמן אל כל הגלגולים שעברתי
אבל זה עדיין עדיף
כאן -
בבדידות הזו, בבריכת הדמעות, בכל האפור והשחור שנשארו בתוכי,
אבל בידיעה
שיום אחד אצמיח לי עור חדש
יפה הרבה יותר.



(אלו מילים אחרונות)
23.1.05