בלייד טריניטי:
(או במילים אחרות, מחשבה פילוסופית על סרטי קומיקס)

ערב שבת בבית הוריי. עיירה קטנה ולא מפותחת, נפגשת עם חברה
ותיקה.
שמץ של נוסטלגיה וקצת שעמום הביא אותי ואת חברתי לטריטוריה
מוכרת - הקולנוע.
מבחר מצומצם של סרטים גרם לנו לבחור בבלייד כאטרקציה של הערב,
ולמרות ששתינו לא ראינו את החלק השני בטרילוגיה, בלייד טריניטי
הסתמן כאופציה טובה.

סרט שמבוסס על חוברת קומיקס

קומיקס:
תמיד נמניתי על אוהדי הז'אנר (למרות שאת חוברת הקומיקס הראשונה
שלי קניתי לא מזמן באיזה יום גשום בחנות בתל אביב).
מה שקוסם בקומיקס, הוא היכולת של הדמויות להגיד ולחשוב בו
זמנית, לשנות צורה מידי פעם, לקבל כוחות שלא קיימים, לנצח תמיד
את הרעים.
(בתור נקבה יוצרת קומיקס, נתתי ועדיין נותנת לעצמי דרור להביע
את מאוויי, פרועים ככל שיהיו, על דף. בדרך כלל בגודל A4. למרות
שהגודל לא משנה).

סרטים שמבוססים על חוברות קומיקס:
מנסים בדרך כלל להעביר את האווירה שהקומיקס יוצר, את המציאות
המיוחדת הזאת.  

מציאות מיוחדת:
דמויות וירטואוזיות, צבעוניות, אורבניות, העלילה לרוב תתרחש
בעיר, בניינים גבוהים, עלטה, כיאה לחוברות רבות המציעות מגוון
סיפורים על מציאות שונה, מגוון סוגים של טיפוסים שלא הייתם
רוצים לפגוש ביום-יום: אנשי חוק, פושעים, ערפדים, מוטציות,
בעיקר והכי חשוב - גיבורי על.

גיבורי על:
מין דרך להעביר את האני הפנימי שלך, מה שפרויד היה מסווג
אוטומטית כ"איד", למעין "אלטר-אגו", ישות נפרדת לגמרי, שנכנסת
אל תוך הקרביים שלך, ומוציאה מתוכך את יצריך, תשוקותיך,
ביזאריים ככל שיהיו, החוצה.
(בתור ילדה, בניתי לעצמי דמות נשית חזקה שמסובבת את כולם על
האצבע, מזיינת המון אבל רק את מי שבאמת ראוי לה, וברגע שכבר
נמאס לי הרגתי אותה בתאונת מטוס מצערת.
היום אני קצת פחות עלילתית אבל הרבה יותר גרפית.)

שלטון פין:
לא הייתי רוצה להעביר פה איזה מסר שגוי, ואולי אני מדברת מתוך
סוג מסוים של בורות... בסרטים המבוססים על הז'אנר, יתמקדו לרוב
בקרבות, בחרבות, ובשאלה הנצחית: למי יש יותר גדול?

מודעות:
במאי יוצר חייב להיות מודע לסביבה שלו. כל יוצר חייב לדעת את
הנמצא מסביבו ואת שקדם לו על מנת להשתמש בידע בעבודה שלו,
ולהשתמש בו בחכמה.
כבר מגיל צעיר מפמפמים לנו על חשיבותה של המודעות וממלאים את
הקלנדרים שלנו בשבועות מודעות מגוונים בנושאים חשובים מאוד -
יחסי מין בטוחים, מחלות סופניות, אלצהיימר, סרטן, סיסטיק
פיברוזיס, איידס...
חשוב מאוד להעביר לבמאי הוליווד קורס מזורז במודעות לתרבות
הצריכה, מה שנקרא, תרבות הפופ. סרטים רבים נפלו בגלל חוסר
המודעות שלהם לסביבה ולז'אנר.

בלייד טריניטי הוא סרט שמודע לעצמו.
השימוש בשוטים מהירים וחדים, הצבעוניות שמצד אחד חד גונית ומצד
שני חריפה וחזקה, עיצוב התלבושות בהתאם לדמויות המפולפלות,
המוגזמות... ובעיקר התסריט, הופכים את הסרט ליצירת מופת בז'אנר
סרטי הקומיקס.

שנינות

דרקולה (המכונה בשפת העם: דרייק) נכנס לחנות גותית, ומוצא את
דמותו על חבילת דגנים
(count chocula), על מחזיקי מפתחות, על ויברטורים... שתי
דמויות צעירות לבושות במיטב השחור מפטפטות קצת לידו והנה מגשים
דרקולה את חלומה של כל נערה גותית צעירה והופך אותה לערפדה.
תודו שזה משעשע.

חוצפה

חניבעל קינג.
חניבעל קינג נחטף על ידי הרעים שמנסים להוציא ממנו מידע חשוב
והוא בתמורה מספר להם על הנוד שהוא כרגע תקע.
באנגלית זה נקרא comic relief, אתנחתא קומית.

ציניות

אם כבר אתנחתא קומית, עדיף שתהיה צינית.

ווסלי סנייפס (בלייד)
אין הרבה מה לומר. אדישות, או כמו שפרקר לואיס היה אומר:
coolness. תרתי משמע.

דומיניק פרסל (או איך שלא מבטאים את שם המשפחה שלו -
דרייק/דרקולה)
יאמי יאמי
הם בהחלט סיפקו את הסחורה כשמדובר בגושי הטסטוסטורון האלו...
הרעים תמיד הרבה יותר מושכים, ואם כבר רע, למה שלא יהיה
ברונטי, בנוי טוב, עם מבטא?

ריאן ריינולדס (חניבעל קינג)
שוב יאמי יאמי
איש צעיר שאוהב לדבר על הזין שלו ולהעיר הערות מצחיקות
ושנונות.
הוא בהחלט היה השוס של הסרט!
לא יודעת אם מישהו חוץ ממני זוכר, ריינולדס התחיל כילדון בסדרה
fifteen של ניקולודאון, על ציר הזמן זה ממוקם מתישהו בתחילת
שנות ה-90.
(כמכורה לטלויזיה- אני זכרתי).
(אין דבר יותר סקסי בעיני מאשר גבר מיוזע בגופיה לבנה ומכנסי
דגמ"ח. בהחלט סיפקו את הסחורה).

ג'סיקה ביאל (הכוסית. לכוסיות בסרטים יש שם?)
ילדה נטושה שהחליטה ללכת בעקבות אביה ולהקדיש את חייה לציד
ערפדים.
באפי קוטלת הערפדים?
בקושי.
ג'סיקה ביאל זכורה בעיקר מתוכנית הטלויזיה Seventh Heaven
כילדה טובה מבית טוב, כמקרה קלאסי של a good girl gone bad.


בלייד טריניטי
סרט מצחיק, שמשתמש במודעות לז'אנר כחלק בלתי נפרד מהעלילה,
מהתסריט. שנון. קליל. ובהחלט מומלץ.