נטיעות,
שהפתיעו בדרך,
התרו בי שוב פעם:
חיים אחרים.
וגרורות,
באכזיב הפלג,
רמזו על סופם
של מאמינים ותמימים.
אך אני,
שהמשכתי ללכת,
ברגלי השרוטות
נשיכות דרדרים.
בסלעים הרעים,
שעד כלות אותה דרך,
נדמו לי עוד פעם
פנים מוכרים.
באהבתי אותך, אליה.
עודני צועדת
אל עבר נוה המדבר המתוק
ונדמה, לפעמים,
שידך עוד מושטת,
ונדמה, לעיתים,
חיוכו של תינוק.
ואם אהבה היא לבטח
הלא נבקש לה המון בשנים?
ואם הבדידות היא לנצח
חכה נא עימי, עוד שני רגעים.