אם הסתכלה יותר מידי זמן אנשים היו מתכווצים, משפילים את
עיניהם, נבוכים. כאלה היו מבטיה, עיניה החומות תמיד הביכו
אנשים, כאילו הם חודרות לנשמה, רואות את הטוב ואת הרע. היא לא
הרגישה בכך, היא סך הכל הייתה בוחנת את האנשים כדי לצייר אותם
אחר כך, להוסיפם לאוסף האנשים המצויירים שלה.
יכול להיות שמה שבעצם הביך אנשים היה יופייה הפשוט. קטנה ודקה,
פניה הקטנות מציצות בינות לתלתלי אש עבים, עיניה החומות חודרות
וחיוך ביישני דרך קבע על שפתיה.
כשחלתה הפסיקה ללכת לבית הספר, בעיקר בגלל הפחד הבלתי מובן
(לה) של הוריה, משבריריותה. היא שקעה בדיכאון, הייתה בוכה
הרבה. היא מאוד אהבה שקט ובדידות, אבל היא גם אהבה לפעמים רעש
והמולה סביב, רק בשביל התחושה שהעולם ממשיך בדרכו גם אם היא
נשארת מאחור. עברה בערך שנה מאז עזבה את בית הספר, הייתה באה
מידי פעם לביקורים מהירים. אך הוא נסגר לבינתיים, בית ספרה, כל
חבריה וחברותיה התפזרו ברחבי בתי הספר בעיר. כשהבינו הוריה
שהיא צריכה לחזור ללימודים ורק כך תצא מהדיכאון, חיפשו לה בית
ספר טוב וקרוב לבית, בית הספר הזה נבחר לבסוף.

זה היה בערך חודש אחרי תחילת הלימודים, בכיתה י"א. עמדנו בחוץ
בזמן ההפסקה. היא נכנסה לחצר, יפיפייה כתמיד, בשלווה ובנחת
אינסוף עד המזכירות.
"תראו תראו, מה נכנס לכאן..." מרפקתי את תילי.
"משלנו את אומרת?" שאלה תילי.
"אני יודעת, היא למדה איתי בביה"ס הקודם..." עניתי.
"איזה חיים טובים, לפחות בזמן הקרוב..." צחקה ניצן.
"סופסוף! התחיל להיות פה ממש יבש בזמן האחרון..." חייכה שיר,
מבלגנת את בלוריתו של גיא.
"עזבו אותה במנוחה, מה היא עשתה לכם?" אמר גיא והזדקף כדי
שיוכל לבחון אותה יותר טוב.
"איזה צדיק..." אמרה תילי בלגלוג "בכל הנוגע לבנות המוח שלכם
נח, לא עובד!"
"היי, תילי!" קראה שיר.
"אז מה הסיפור שלה בכלל?" שאל מור.
"הסיפור שלה?"
"כן, מי היא, מה היא, למה היא מגיעה באמצע השנה וזה... את
יודעת" אמר גיא.
"היא הייתה, כצפוי, יפיפיית הכיתה. כל הבנים היו מאוהבים בה,
אבל היא הייתה צנועה לא היו לה חברים, לפחות לא מהשכבה שלנו.
וואו, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותה..."
"למה? לא אמרת שהיא למדה אתכם שנה שעברה?" שאל מור.
"היא לא הייתה בבית הספר איזה חצי שנה, וכשהיא ביקרה זה לא
ממש עניין אותי."
"למה היא לא באה?" שאלה ניצן.
"היא הייתה בבית ספר אחר?" שאל ירון.
"לא, היא חלתה, איזושהי מחלה סופנית..." אמרתי.
שתיקה נשתררה סביב.
"היא עוד לא מתה!" קראה תילי, כולם גיחכו במבוכה.
"אולי לא יהיה כזה כיף אחרי הכל..." אמרה ניצן בשקט.
"נראית טוב, הא?" נרכן ירון לגיא.
"אהה..." המהם גיא, שיר סטרה לו קלות.

החצר הייתה מרווחת, כמה זמן לא הייתה בבית ספר. היא הסתכלה
סביב, קבוצות של חבר'ה יושבים יחד, מרכלים מדברים, צוחקים.
חיים, והיא תהיה שוב חלק מהם. כמה זמן לקח לה לשכנע את הוריה
שיתנו לה לחזור ללימודים לבד, בלי שהם משתרכים אחריה כמו זנב.
היא נכנסה לבניין הרחב ורשמה עצמה במזכירות וביררה איפה הכיתה
שלה.
נותרו לה חמש דקות עד תחילת השיעור. היא נכנסה לכיתה אליה
הפנו אותה, היא חיפשה מקום פנוי וכמו שקיוותה המקום ליד החלון
בשורה האחרונה היה פנוי. היא התיישבה וארגנה את התיק, השיעור
הקרוב היה היסטוריה וזה היה טוב, היא אהבה היסטוריה.

"שלום לכל התלמידים, מה שלומכם היום?" נשמע קולו של נגר,
המורה להיסטוריה, בכיתה.
"מה המצב, נגר?" שאל אחד התלמידים.
"שבו במקומכם!" ענה המורה, "גם אתה ירון!" נעץ בו נגר מבט.
"כמובן נגר, כרצונך!" חייך ירון והתיישב במקומו, שהיה הסמוך
לשל נעם.
"בשיעור זה נחזור על נושא השואה, אבל לפני כן עלי להציג
בפניכם את תלמידתנו החדשה."
היא הנידה בראשה לשלילה, היא שנאה את זה מאז ומעולם, כל
הפעמים בהם עברה בתי ספר זה היה החלק השנוא עליה. כל העיניים
ננעצו בה, והיא הסתחררה.
"עמדי, והגידי לנו את שמך!" אמר נגר.
היא שנאה את זה, כמה שהיא שנאה. "שלום, קוראים לי נעם" חייכה
אל העיניים הנעוצות בה.
"ברוכה הבאה לכיתתנו..." חייך נגר, היא התיישבה בידיים
רועדות. "נחזור לשואה" הוא התחיל לדבר.
נעם עוד הרגישה את המבטים הנעוצים בה. פתאום שמעה קול לידה,
"זה לא משהו נגדך, הוא תמיד כזה..." היא הסתכלה עליו, זה היה
ירון.
"כן, תודה..." חייכה קלושות. כל פעם שעברו דירה זה קרה לה,
היא שנאה את זה. היא הייתה צריכה להציג את עצמה מול עשרות
עיניים נעוצות וחוקרות. זה קרה כמעט כל שנה, חוץ מהשנתיים-שלוש
האחרונות הם לא עברו דירה נשארו באותה עיר, והיא כל כך שמחה,
זה היה בעיקר בגללה כי אימה ידעה שלא תרצה לעבור שוב, במיוחד
ב'מצב הזה', כמו שהגדירו זאת הוריה. היא זיהתה כמה חבר'ה שהיו
אתה בבית הספר הקודם שנסגר, הם לא היו כל כך קרובים אליה. היא
לא הצליחה להתרכז בשיעור המון דברים נקלטו אצלה במוח,
התלמידים, המורה, הכיתה, הדואר האווירי שלא פסק מלעבוד, פתקים
עוברים מיד ליד. ירון קיבל פתק, והוא נפל על הרצפה, היא ראתה
שירון כעס על כותב הפתק. היא הרימה אותו, את הפתק כדי לראות מה
נושאי ההתכתבות שלהם. בכתב מסודר ומוכר כל כך היה כתוב: 'ירון
מותק, אין לך סיכוי אתה, אז אל תנסה אפילו... שני'. זה היה
ברור שעליה מדובר, שני ישבה בשורה השניה ולא הפסיקה לכתוב
לרגע. נעם זכרה אותה, מבית הספר הקודם. היא גם זכרה למה שני
שונאת אותה, זכרה היטב. ניב, החבר של שני היה מאוהב בנעם,
וניסה להתחיל אתה בכמה הזדמנויות, זו הייתה סיבה מספקת בשביל
שני לשנוא את נעם. נעם חשבה שזה מוצדק, השנאה של שני, אבל לא
חשבה ששני עוד זכרה את זה, ולא הבינה מה שני רצתה מירון, שרק
ניסה להיות נחמד.
היא הושיטה לירון את הפתק, "נפל לך..." היא ניסתה לחייך.
"אה, תודה..." הוא השפיל עיניו וחטף אותו מידה. הוא התכופף
להרים עוד כמה פתקים שנפלו.
היא התכופפה אתו, לעזור לו. "תתעלם משני, היא סתם..."
הוא הסתכל עליה מבועת, "את קראת..."
"כן אני מצטערת, הוא היה פתוח, ופשוט קראתי, אבל אל תשים לב
אליה, היא סתם, זה משהו שיש בינינו מזמן."
"אה, טוב..."
"סליחה..." הניחה על שולחנו את פתקים שאספה.
"זה בסדר, סתם אני..."
הצלצול קרע את הדממה. והחלל התמלא בקולות כיסאות נגררים
וצעקות, זה עשה לה כאב ראש, ומיד התחיל גם הכאב ברגליים.
"את רוצה לבא?" שאל אותה ירון "לחצר?"
"לא תודה..." נאנקה מהכאב.
"את בסדר?"
"כן, זה בסדר..." לחשה.
"זה קשור למחלה שלך?"
היא הסתכלה עליו לרגע במבט לא מבין, ולבסוף ענתה בעיוות פנים
"כן, זה חלק מזה."
"ירון, אתה בא?" נשמע קול מהכניסה.
"אתה יכול ללכת, אני בסדר..." היא צחקה כשראתה אותו מתלבט.
"את בטוחה?"
"כן, אני בטוחה, אני לא ילדה קטנה, אני אסתדר לבד..." חייכה,
"תודה..."
"ירון?" נכנס גיא לכיתה.
"כן, באתי..." בא ירון בריצה.

"אה, אז כבר אתה בוגד בנו?" שאל גיא וטפח על ראשו של ירון.
"מה אתה מגזים, סתם דיברתי אתה קצת, אתם כולכם מזה
מתרגשים..."
"כולכם?" שאל גיא בעודם יורדים במדרגות למגרש. "מי עוד?"
"שני, שלחה לי פתק מזה מוזר באמצע השיעור, אחרי שאמרתי לנעם
הזאתי משהו על נגר..."
"מה היא כתבה?"
"היא הייתה מזה לחוצה. היא כתבה שאין לי סיכוי אתה אז שאני
אפילו לא אנסה... ולא כאילו שממש ניסיתי, פשוט ניסיתי להיות
נחמד שזאתי תרגיש שיש כאן אנשים נחמדים, איך שכולם בהו בה קודם
זה נראה לי מזה הלחיץ אותה... כשהיא התיישבה הידיים שלה רעדו
כמו איזה... לא יודע."
"נו אז איך היא? נחמדה?"
"ממש, היא קראה בטעות את הפתק של שני, היא אמרה שזה סתם משהו
בינה לבין שני ושאני לא אלחץ."
"ידעתי שיש משהו בדרך ששני דיברה עליה, ואיך שהיא הסתכלה
עליה."
"כן, בטח קשור לחבר שלה ההוא, ניב קראו לו?"
"אני חושב שכן" אמר גיא.
"סתם על קוצים השני הזאת כל החיים שלה..."
"אהה..." המהם גיא.

היא שאפה אויר ושחררה אותו באיטיות, זה קצת הקל על הכאב. שחרר
אותו קצת.
"נעם?" שמעה לפתע קול.
"כן!" הזדקפה במקומה במהירות, היא חשבה שנותרה לבד בכיתה. זה
היה רק נגר.
"את בסדר?"
"כן, אני סתם קצת ..."
"מה?"
"סתם, אני בסדר..."
"אז איך בית הספר לבינתיים?" ניסה לקשור שיחה.
"בסדר, אני מניחה..." חייכה. הסלולרי שלה צלצל לפתע.
"טוב, אני אניח לך, תיהני, תרגישי טוב." חייך אליה נגר ויצא
מהכיתה עם תיקו הגדול והכבד.
אלה היו ההורים שלה בסלולרי "מותק! איך את מרגישה?" נשמע קולו
של אביה.
"בסדר! למה אתם מתקשרים? נכון ביקשתי שלא?"
"נכון, מותק, אבל דאגנו, את בסדר?" שמעה את קולה של אימא
בטלפון השני.
"אני בסדר גמור!"
"טוב מותק, תיהני, תרגישי טוב, שלומי רוצה לדבר אתך!" אמרה
אימה.
"טוב, ביי." ענתה בקוצר רוח.
"בגו! מה המצב?" שמעה את קולו המתוק של שלומי.
"מה אתה עושה בבית, נובו?" קראה.
"באתי לבקרך, אבל את החלטת שנמאס לך ממני, והלכת להשלים את
השכלתך..."
"נובו! אל תהיה רשע! תבוא לאסוף אותי מפה ונלך לקניון, טוב?"
"עכשיו?" שאל "אין לך עוד לימודים?"
"אה, נכון, אבל אני מסיימת עוד שעתיים! אז תבוא אז, טוב?"
"בסדר, בסדר, איך את מרגישה?"
"קצת כואב, אבל אני אהיה בסדר..."
"בגו, אני מתגעגע נורא!"
"כן, גם אני, נובו... נדבר עוד שעתיים, אבל תהיה פה!"
"אני אהיה, ביי מותק..."
"ביי, נובו."
"נעם?" שמעה קול מוכר.
"הא?" הסתכלה לכיוון ממנו הגיע הקול.
"נעם, אמרו לי שחזרת ללימודים... פה! לא האמנתי! מה שלומך?"
זה היה איגי.
"איגי! מה המצב? איך התגעגעתי אלייך!" היא חיבקה אותו.
"וואו, שנים לא ראיתי אותך! למה לא באת למסיבת סיום שנה שעברה
בחוף? מזה קיווינו שתבואי!"
"לא הסתדר, בעיקר ההורים שלי, מה שלומך? איך פה? אתה אוהב?"
"מסתדר..."
"היה יותר כיף שם, נכון?"
"כן, נכון. רגע אז איך את מרגישה? מה אתך?"
"כואב, אבל אני חיה עם זה..." היא חייכה. "מה יש לשני? עוד לא
התגברה על ניב?"
"לא, אני מצטער, שמעתי מה היא עושה, היא סתם כלבה..."
"אין לכם כבר דיבור?"
"לא, כבר לא, היינו פעם מדברים מלא, אבל יש לה ת'חבר'ה שלה,
ואני כבר לא מעניין אותה..."
"היא סתם מרירה..."
"כן, "
"אז מי עוד לומד פה."
"שרון ומור הבת, לילך, נירית, ניב, גילי, לירון, אורי, ושימי,
זהו אני חושב..."
"ואו, הרבה חבר'ה, מה עם מור? אתם עוד ביחד?"
"לא, כבר לא, לא הלך, היא זרקה אותי..."
"אני מצטערת, יש לך כבר מישהי?"
"לא, אבל לא אכפת לי, לנוח קצת, מה אני צריך מישהי על הראש?"
"זו הגישה הנכונה!" צחקה.
"טוב יאללה, אני צריך לזוז..." הוא חייך אליה "טוב לראות
אותך, התגעגעתי..."
"כן, גם אני. אז נדבר, תהיה שמח!"
"אהה, תרגישי טוב..."
"ביי."

"מה שלומך?" נעם שמעה את הקול המלגלג אותו כל כך תיעבה מבעד
לעיניה העצומות.
"טוב תודה, מה שלומך?" פקחה את עיניה וחייכה אל שני.
"שלומי טוב, יש לך מושג אולי מה שלום ניב?"
"רדי מזה!" אמרה נעם בשלווה "לא היה בינינו כלום!"
"אה באמת?"
"איזה מטומטמת! את ממש לא מבינה עניין, מה? תמיד הגזמת! אף
פעם לא ידעת מה הלך ביני לבין ניב, לא ניסית אפילו לברר! את
סתם מאשימה אותי! זה שהחבר שלך לא אהב אותך מספיק כדי לא
להתחיל עם בנות אחרות, זו לא אשמתי! אין לך חיים שאת חייבת
להציק לי? אני ממש משתגעת!"
שני בהתה בנעם. "אנ... אני... אוי איזו כלבה!" פלטה לבסוף שני
ויצאה מהכיתה.
"שוב שני?" שאל ירון כשראה אותה יוצאת מהכיתה.
"כן, היא ממש מתעבת אותי, לא ממש אכפת לי אבל היום הזה רק
נהיה יותר מגעיל מרגע לרגע! אני רק רוצה ללכת כבר, איזה שיעור
יש עכשיו?"
"ספרות, שעתיים, והמורה מזה קרצייה אולי כדאי לך להתחפף!"
"לא, זה בסדר אחרי ספרות יש ספורט, נכון?"
"כן, את יכולה להשתתף?"
"לא, הרופא אסר עלי, לכן אני מרגישה כמו איזו ערמה של... לא
משנה..." הם שניהם צחקו.
"אבל ספרות את עוד מסוגלת ללמוד, כן?"
"כן, לצערי..." היא פתאום הבינה מה אמרה ומיד הוסיפה "סתם,
צחוקים..."

שיעור ספרות עבר מהר מספיק ונעם נשמה לרווחה כשהמורה יצאה
מהכיתה. היא אספה את חפציה באיטיות לתיק. נובו היה אמור להגיע,
והיא שמחה מאוד, היא התגעגעה אליו כל כך כשהיה בצבא. תלתל נפל
על פניה והיא העיפה אותו. היא פתאום ראתה את ירון עומד לידה,
מחכה.
"אהה?" שאלה.
"סתם, רציתי לדעת מה את עושה עכשיו..."
"אחי בא לקחת אותי, לא ראיתי אותו שבועיים כבר והוא בא לבקר
סופסוף..."
"הוא בצבא?"
"כן"
"במה הוא משרת?"
"זה סודי..."
"וואו..."
"כן, ממש..." צפצוף נשמע מבחוץ.
"שלומי! מה אתה עושה פה?" שמעה את הקול של גילי מבחוץ, שהיה
חבר טוב מאוד שלה לפני שניתקה קשרים.
"באתי לקחת את אחותי... איפה היא? יש לך מושג?" ענה שלומי.
"לא ידעתי שהיא בכלל חזרה..."
"טוב, זה אחי, אני צריכה ללכת..." חייכה אל ירון.
"טוב, אז נתראה מחר?"
"כן, בטח..."
"ביי"
"ביי" היא ירדה במדרגות הכי מהר שיכלה. "נובו! נובו!" קראה.
"בגו!" קרא שלומי, הוא רץ אליה. "תעצרי! תעצרי! את סתם מכאיבה
לעצמך!"
"תפסיק להטיף לי!" הכתה אותו חלושות על כתפו המוצקה, הם
התחבקו שעה ארוכה "איך התגעגעתי!"
"יפיפייה שלי... ציירת מישהו לאחרונה?" הם התחילו ללכת
באיטיות לכיוון המכונית.
"כן, ציירתי את שני, זוכר אותה? זאתי עם הניב ההוא, שהתחיל
איתי והיא השתגעה..."
"ואללה, נו? למה ציירת אותה? סתם כלבה..." אמר.
היא הוציאה את הדף מתיקה והושיטה לו. הוא פרץ בצחוק. שני
הייתה מצויירת בדמות עכבר מבוהל.
"את כל כך מוכשרת!" נשק על לחיה. הם נכנסו למכונית. היא שמה
מוזיקה בווליום גבוה והם נסעו משם.
"אז תגידי לי את האמת עכשיו, מה שלומך?" שאל בעודם עוצרים
ברמזור.
"אני מתה מכאבים, אבל אתה פה וזה לא משנה..." חייכה אליו.
"את כזו יפיפייה, את מושלמת..." הוא העביר ידו על ראשה מוריד
את הכובע הסרוג ומביט בשערה היפיפה "יפה מיום ליום..." אמר.
"תפסיק לשקר עלי!" קראה וחטפה מידו את הכובע.
"למה את שמה את הכובע?" שאל, בעודה מניחה אותו על שיערה.
"הוא יפה! נכון?" חייכה וסידרה אותו על ראשה.
"את אף פעם לא שמה משהו על הראש אם לא מחייבים אותך! מה יש?"
נעץ בה מבט.
"כלום, אני באמת אוהבת אותו..." אמרה והסתכלה מחוץ לחלון.
"מתחיל לנשור לך השיער? תגידי את האמת!" האור נהיה ירוק והוא
המשיך לנסוע.
היא השפילה את ראשה ומחתה דמעה סוררת "כן, הוא נושר, עוד מעט
יהיו לי קרחות, אבל עוד מעט זה לא ישנה, אני אהיה מתה..."
"אל תדברי ככה! את שומעת אותי!" קרא בכעס. "את תחיי! את
תבריאי, יש לך כוח רצון, את תצליחי אם תרצי!"
"זה כואב מדי! אני משתגעת מהכאבים..."
"רציתי לומר לך, אני עובר לקל"ב!" אמר.
"לא! אתה לא עובר לקל"ב! שנים חיכית לצבא, כדי להתרחק מהבית,
מאבא ואימא! אני לא רוצה שתחזור בגללי! אני לא רוצה שתהיה
עצוב! אני רוצה שתשמח, שתחייך כל היום!"
"אני אחייך כשאת עצובה?" שאל בשקט.
"אתה אוהב אותי, ואני רוצה שתהיה שמח, אז אתה תרצה אותי!" הוא
החנה את הרכב. הם נשארו לשבת רגע.
"אני לא מסוגל לשמוע כמה את סובלת בלי לעזור לך! אני רוצה
להיות פה כל יום, להביא אותך לבית הספר בבוקר ולהחזיר אותך
כשאת מסיימת כדי שלא תצטרכי לעלות על אוטובוסים, אני רוצה
להיות פה כשכואב לך כדי לשיר לך שיר שלא תחשבי על זה, אני רוצה
לקנות לך פרח כל יום, אני רוצה לשמח אותך אני רוצה לשכוח
מהחיים שלי למענך!"
"נובו, זה לא מה שאני רוצה! אני אוהבת אותך, ומתגעגעת כל כך
כשאתה בצבא, אבל אני יודעת ששם טוב לך, ששם אתה שמח... אני לא
רוצה שתעשה דברים שלא טובים לך! וכשלך טוב, נובו, לי טוב!"
הוא בהה מחוץ לחלון הקדמי, עיניו זולגות דמעות. היא ליטפה את
לחיו, מוחה דמעה אחת. "אל תבכה, נובו, כל כך עצוב לי לראות
אותך ככה..."
הוא מיהר ומחה עיניו במבוכה. "בסדר, אני בסדר..." מיהר ואמר.
"אתה בטוח, אתה לא נראה בסדר..."
"סתם, אני מתגעגע נורא כשאני רחוק ממך... וכשאני בבית אני
משתגע מאבא ואימא, לא סותמים ת'פה לשניה..."
"בא, נלך להסתובב קצת, נחשוב על דברים אחרים... אתה בא?" היא
שאלה אחרי שתיקה קצרה. היא פתחה את דלת המכונית ונעמדה לצידה.
"אתה בא?" שאלה שוב כשהוא לא יצא.
"כן, אני בא." הוא הוציא את המפתח ויצא מהרכב.
היא עקפה את הרכב בזמן שהוא נעל אותו. הוא הביט בגבה, שיערה
הארוך מונח בעדינות על גבה. היא עמדה חצי בשמש וחצי בצל, וזה
עשה משהו לשיער, הוא בער וכבה לחילופין, 'היא כל כך יפה...'
חשב לעצמו. 'למה זה קורה לה? למה זה קורה לנו?' הוא רצה לבכות
כשראה עווית של כאב חולפת על פניה.
"בואי נלך לשתות אייס קפה!" מיהר לומר, שלא יהיה לה זמן לחשוב
על הכאב שחוצה אותה.
הם ישבו בבית הקפה האהוב עליהם ושתו אייס שוקו ואכלו עוגה. הם
סיפרו אחד לשני על החיים. הוא סיפר לה על הצבא, על המפקד
המטורף שלו. והיא סיפרה לו על בית הספר החדש והאנשים החדשים
והישנים. הם צחקו הרבה.
"אז ההוא פתאום קופץ ואומר: אני מוכן לשמור! והיא צוחקת,
והמפקד אומר: טוב תשמור עם נמרוד! אז האידיוט מסמיק... זה היה
כל כך מצחיק..." הם שניהם צחקו. פתאום היא ראתה צל עובר על
פניו ואז הוא השפיל את ראשו. היא הסתובבה לראות מי נכנס, שרית
עמדה שם מחובקת עם בחור שנעם לא זיהתה, עד שהם הסתובבו כדי
להתיישב. הבחור היה אריאל, החבר הכי טוב של שלומי, עד ששרית
זרקה את שלומי והלכה עם אריאל.
"הם לא שווים את זה" היא אמרה לשלומי "נובו, אני בכלל לא
מבינה מה איכפת לך מהם!"
"זה סתם... עוד קצת כואב..." הוא אסף את הפירורים של העוגה
לערמה קטנה.
"עזוב אותם! סתם בוגדים!" לחשה נעם והניחה ידה על ידו. היא
נזכרה במשפט שקראה פעם בספר: 'מה גורם לך לחשוב שאני כזו עשירה
שאתה גונב את הלב שלי כאילו כלום?' היא חשבה שסביר להניח שזה
בערך מה ששלומי מרגיש עכשיו.
צל נפל על השולחן. "אז מצאת מישהי חדשה?" היא שמעה את קולו של
אריאל. שלומי והיא הרימו את מבטם  יחד ופגשו את עיניהם
הסקרניות של אריאל ושרית. אריאל הרגיש פתאום נבוך כשראה
שהבחורה שראה יושבת עם שלומי היא אחותו. "אוי, סליחה... לא
זיהיתי אותך..."  מלמל. "פשוט כל כך רזית וגידלת שיער..." הוא
ניסה למצוא מילים שישברו את הקרח.
"סתום ת'פה אריאל" אמרה נעם לבסוף. "אתה אידיוט! מה אתה רוצה
עכשיו? לדרוך על הפצעים? אתם אולי רוצים את השולחן שלנו גם?"
"אני... לא התכוונתי..." מלמל אריאל.
שלומי הניח את ידו על זרועה של נעם "יאללה בואי נזוז..."
"באמת בא נזוז, הם לא שווים את הנשימה שבה אני מדברת עליהם!"
ענתה נעם וקמה, שלומי והיא התרחקו מהשולחן מחובקים, משאירים את
אריאל ושרית המומים ליד השולחן הריק.
"באמת אהבתי אותה..." לחש שלומי אחרי שהתרחקו מהקפה.
"אני יודעת, היא לא הייתה שווה את זה..." היא העבירה יד על
שיערו הקצוץ. "אני מתגעגעת לשיער הארוך שלך..."
"גם אני..."
היא ראתה שעכשיו מצב הרוח שלו רע, ושהוא יהיה יותר רע אם ילכו
לעשות קניות, היא הצטערה, היא אהבה לעשות קניות עם שלומי. "אין
לי כוח לעשות קניות, בא נלך הביתה או לאן שאתה רוצה..."
"את בטוחה שאת לא רוצה לעשות קניות?" שאל בהקלה.
"כן, נובו, אני בטוחה, אתה רוצה ללכת הביתה או לים?"
"בואי נלך קצת לחוף..." אמר, הוא היה מהורהר "אה, ותגידי לי
אם את לא מרגישה טוב! ניסע הביתה!"

הוא ישב על החוף השקט, מסתכל עליה.
'כזו יפיפייה, למה זה מגיע לך? אני כל כך צריך אותך... שלא
תלכי לי... את שומעת?'  הוא הרגיש שוב את הדמעות עולות 'מה אני
יעשה בלעדייך?' שאל בלי קול. 'אין לי את שרית, אני צריך אותך,
שתישארי איתי. תצילי אותי מעצמי...'
"תפסיק להיות כבד!" קראה בעוד רצה אליו, משפריצה עליו מים
מבגדיה הרטובים. היא אחזה בזרועו והקימה אותו "בוא כבר, יא
אומלל!" היא משכה אותו למים.
"לא בגו! לאלאלאלאלא!" אבל היא כבר דחפה אותו למים, כולו
רטוב. "אני אלמד אותך לקח!" הוא קרא, ודחף אותה למים. הם עשו
מלחמת מים, כל פעם מתנפלים ודוחפים את השני למים. ואז נעם יצאה
לחוף. "מה? עד שנכנסתי למוזה?" קרא שלומי, ורץ אליה.
היא התיישבה על החול, מתנשמת.
"את בסדר? בגוי?" הוא התיישב לידה.
היא לפתה את ראשה ונעה קדימה ואחורה מניעה ראשה מצד לצד.
כאילו מנסה לגרש איזה קול או משהו. היא התחילה לבכות.
"בגו! בגו! את בסדר? מה קורה? מה לעשות? בגו? בואי! ניקח אותך
הביתה!" הוא אחז בה וניסה להרים אותה.
"לא... לא..." היא בכתה "רק תחזיק אותי! תחבק אותי..." היא
התייפחה. הוא התיישב לידה וחיבק אותה חזק ככל שיכל. "זה כל כך
כואב, נובו... כואב בטירוף..." הם ישבו שם על החוף, השמש שקעה
במהירות. הוא מחבק אותה בפחד והיא בוכה בטירוף.
"אני מצטער... בגו... אני כל כך מצטער..."
"זה לא אתה... נובו, זה-זה... זה הדבר המחורבן... המזוין...
המטריף... המשגע... המזורגג הזה..."
והם בכו יחד.

זו הייתה תחילת הסוף.
נעם התחילה לדעוך לאיטה. השיער שלה נשר, השיער היפיפה שלה
נשר, היא נשארה עם קרקפת חשופה, אותה כיסתה בכובעים סרוגים.
הכאבים באו בתכיפות רבה יותר. שלומי בכה כל פעם שעזב את הבית,
ובכה גם בצבא. הוא לא זכר שבכה ככה אי פעם על משהו או מישהו.
הוא רצה רק להישאר בבית, הוא רצה לבקש הערבה לקל"ב אבל נעם לא
הסכימה. היא התגעגעה אליו נורא כשהיה בצבא, אבל היא ידעה שטוב
לו שם. היא לא רצתה לגזול את זה ממנו. הוא הצליח להגיע יותר
הביתה. כשהיה מגיע היא לא הייתה הולכת לבית הספר, והם היו
נוסעים יחד לחוף ההוא. מפעם לפעם היא נהייתה יותר שברירית.
והוא רק בכה יותר.

"נובו, אל תבוא יותר..." לחשה לו ערב אחד, כשישבו על החוף,
ראשה בחיקו.
"מה אמרת?" שאל הוא.
"אל תחזור יותר הביתה לראות אותי" חזרה ואמרה.
"מה?!" נבהל " מה פתאום?! למה?"
"אני דועכת, אני הולכת, וכל פעם שאתה בא אנחנו יושבים ובוכים.
אתה חוזר לצבא ובוכה כל הדרך, אתה לא מצליח להפסיק לבכות גם
שם. אני לא רוצה שיהיו לך יותר דמעות בעיניים, אני אוהבת אותך
יותר מידי, ואני רוצה שתהיה שמח. וכשאתה איתי אתה לא שמח!
נכון?"
"אני שמח! אני אוהב להיות אתך! את היחידה שאני רוצה לראות, את
היחידה שאני רוצה להיות אתה בכל העולם! אני לא רוצה להיות
בצבא! אני לא רוצה להיות בבית! אני לא רוצה את חגית! רק אותך!
לא משנה אם נשב ביחד במזבלה, אני אהיה שמח כי אני אתך! ואנחנו
שנינו יודעים שאת לא תהיי ככה עוד הרבה זמן, נכון?"
"אבל אני לא רוצה לראות דמעות בעיניים היפות שלך! ואני גם לא
רוצה שכל פעם שאתה רוצה תברח לחדר אחר, שאני לא אראה, אני פשוט
לא רוצה שתהיה עצוב בגללי ובגלל אף אחד אחר. אני רוצה שתהיה
הכי שמח שבעולם! אני כל כך לא רוצה את הדבר הזה, הוא גורם
לכולם להיות עצובים, להיזהר איתי. כל מה שאני רוצה זה את החיים
הקודמים שלנו חזרה."
"אולי תעזבי את בית הספר שוב?" ביקש בתקווה, "עברה כבר חצי
שנה, וזה כל כך קשה לך... אני אבקש בקשה מיוחדת להשתחרר לכמה
זמן ולהתגייס שוב יותר מאוחר, ואז נהיה ביחד כל היום, מה את
אומרת?"
"למה?"
"את פשוט כל כך עדינה שאני מפחד עלייך שתהיי בבית הספר. נהיה
יחד כל הזמן!"
"לא! אני לא מוכנה!" היא התיישבה בתנופה כזו שהסתחררה לרגע.
"ואתה יודע מה? אתה מתחיל להפחיד אותי, אתה הבנאדם הכי חשוב
לי, והכי קרוב אלי בעולם, ואתה מתחיל לדבר כמו איזה אידיוט!
נהיה יחד כל הזמן? שאני לא אהיה מבית הספר? שאני כל הזמן אחשוב
על הדקה הבאה, אם בה אני אמות? אתה לא נורמלי! ואם תמשיך לדבר
ככה אני לא אסכים לראות אותך גם כשתבוא הביתה!"
הוא קם מהחול, והתרחק ממנה. היא נשארה יושבת לבד, בוהה בשמש
השוקעת בהדר בים הסוער.

הוא השתגע. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא היה נשמע לה כמו
איזה גבר רכושן, והיא בעצם לא הבינה שכל מה שהוא רוצה זה לראות
אותה, שתהיה אתו, שיהיו לו מיליונים של זיכרונות אתה. שהוא
יכיר אותה כמו את עצמו, כי עד היום לא הבין מה יש לו לידו, והם
דיברו המון, אבל הוא רצה עוד! הוא רצה הכל! לדעת הכל! שיישארו
לו זיכרונות אחרי שהיא תלך. שיהיה לו מה לספר לאנשים.
תמיד כהתקשרה אליו לסלולרי כשהיה בצבא, חברים שלו היו בטוחים
שזו החברה שלו. הם לא ידעו עליה, לא ידעו על אחותו, והוא רצה
לספר הכל, לדעת הכל, שידעו איזה מתנה נפלאה יש לו. איזו אחות
נפלאה.
אבל היא לא הבינה, היא חושבת שהוא איזה חולה שליטה מטומטם.
הוא לא הסביר את עצמו טוב. והוא כל כך רוצה שוב לבכות אבל אין
לו דמעות כבר. הוא בכה יותר מידי. ונמאס לו. והוא לא יודע מה
לעשות.
"אני משתגע!" צרח על השמש השוקעת "אלוהים! תגיד לי מה אני
צריך לעשות! תגיד לי מה! אני רק רוצה לבכות! אני רק רוצה שהסוף
הזה שכולם מצפים לו לא יהיה הסוף שלה! נמאס לי לבכות אבל אין
לי שום דבר אחר שאני יכול לעשות! מה עוד אני יעשה? מה אתה רוצה
שאני יעשה? אני נשבע שאני יעשה, רק שתבריא! שהכל יהיה בסדר!
שאני לא יאבד אותה!" הוא כרע על החול מול השמש, וחשב לעצמו
שהסוף של נעם הוא ככה, שוקעת בכל הדרה. כל הצבעים והיופי שלה
שטוחים מסביבה, שכולם ידעו מה הם מפסידים, מה הם מאבדים. ההבדל
היחיד הוא שכולם יודעים שהשמש תזרח מחר, אבל נעם לא תזרח שוב,
זו הפעם האחרונה שאנחנו רואים את הזוהר ויופי הזה. וצריך
להעריך את זה. והיא לא מבינה. את זה.

הם נסעו חזרה בשתיקה.
כל אחד מכונס בעצמו.
למחרת שלומי חזר לצבא. הוא לא בכה, רק היה עצוב.
היא נשארה בבית, עצובה מכדי ללכת לבית הספר. הם התייחסו אליה
בהבנה רבה בבית הספר, נתנו לה חופש מתי שרק רצתה, והתייחסו
בפליאה לציונים הטובים שהוציאה במבחנים.
עבר חודש מתיש, עצוב נורא, היא לא ראתה את שלומי כל אותו
חודש. הוא לא חזר הביתה, אולי בגלל מה שאמרה לו. והיא קמלה
מיום ליום.
ואז הגיע יום ההולדת שלו. וכמה שהיא כעסה עליו היא לא יכלה לא
לסלוח לו ביום ההולדת שלו. היא שכנעה את איגי שייקח אותה
לבסיס, ברכב של אבא שלו. הם עצרו בדרך בקונדיטוריה, וקנו עוגה
מפוארת. איגי הוריד אותה בשער לבקשתה ונסע, היא אמרה שהיא כבר
תחזור לבד. היא התקרבה לשער הבסיס. הש"ג יצא מהבוטקה.
"אני יכול לעזור לך?" שאל, מביט בדמות הרזה, עם הפנים
היפיפיים אבל כבויים. בכובע הסרוג.
"אני מקווה שכן, היום זה היומולדת של שלומי אלימלך," היא ראתה
חיוך עולה על פניו של הש"ג "והייתי רוצה לעשות לו יומולדת
הפתעה, אני יודעת שאני לא אמורה להיכנס לבסיס, אבל אולי תוכל
לעזור לי להביא את החיילים לפה, ואני אארגן כאן את העוגה, ואז
כשהוא יבוא תהיה לו הפתעה, אתה יכול לעזור לי לארגן משהו
כזה?"
"חכי דקה, טוב?" הוא חזר לבוטקה. אחרי דקה הוא חזר אליה,
"דיברתי עם המפקד והוא נתן אישור שתיכנסי עד השולחנות כאן, אני
אודיע לחיילים להתאסף, טוב?"
"תודה רבה כל כך, אתה כל כך עוזר לי..." היא חייכה, והניחה את
העוגה על השולחן. בדיוק לפני שהסתובב לחזור לבוטקה, הוא ראה
עווית כאב חולפת על פני הפנים היפים. זה גרם לו לרצות לחבק
אותה עד שהכאב יחלוף. הוא חזר לבוטקה, בזמן שהודיע בקשר להתאסף
בשולחנות, הוא עקב אחרי תנועותיה. היא הוציאה מתיקה נרות
וגפרורים. היא תקעה אותם בעוגה, וניסתה להדליק אותם. החבר'ה
התחילו להגיע. כולם שאלו אותה מה קורה, והיא הסבירה להם. על
הפנים שלהם עלו חיוכים, בדיוק כמו על הפנים של מני. כנראה
שהמפקד עשה מה שאמר שיעשה וקרא לשלומי לחמ"ל, כי שלומי לא
הופיע. מני שמח שהחברה של שלומי הגיע, אחרי הכל שלומי היה ממש
בדיכאון כבר איזה חודש, ולא הסכים לצאת לחופש, הוא הפסיק לקבל
שיחות טלפון מחברה שלו, כולם הניחו שהוא נפרד ממנה. ולכן הוא
כל כך עצוב. ברגע שמני ראה את הבחורה הזו מתקרבת לבוטקה הוא
ידע שזו היא, הבעת העצב על פניה תאמה את העצב על פניו של
שלומי. הוא ידע שהיא מה שישמח את שלומי, מה שיחזיר את חיוך
היפה שלו.
החבר'ה ישבו מסביב לעוגה, מספרים בדיחות וצוחקים. מני ראה את
שלומי יוצא מהחמ"ל לכיוון השולחנות, כנראה שהמפקד אמר לו שצריך
להתאסף שם. מני חיפש את הבחורה בסביבת החיילים אבל לא ראה
אותה, הוא הניח שהלכה לרגע או שהתכופפה. שלומי התקרב. מני הניח
שכשיגיע לשולחנות כולם יפרצו בשירה ואז היא תצא מבינהם והוא
יופתע. אבל שלומי ומני הופתעו באותו הרגע, כשהבחורה התרוממה
וראתה את שלומי, היא רצה אליו וחיבקה אותו.
"נוביק!"
שלומי עמד רגע בוהה בתדהמה בבחורה הנצמדת אליו.  
"נובו! אתה סולח לי?" היא התחילה לבכות משלא חיבק אותה חזרה.
"בגו?" שאל שלומי בקול רועד. "בגו? זו את?"
"זו אני! נובו! אני כל כך מצטערת! כל-כך כל-כך כל-כך כל-כך
מצטערת, נובו! כל כך טעיתי! כל כך לא הבנתי! הייתי כל כך
טיפשה! נובו, תסלח לי!"
כל החיילים עמדו בפיות פעורים ושכחו לשיר. הם נדהמו אפילו
יותר כשעלה על פניו של שלומי החיוך המוכר כל כך, שלא היה
בשימוש בחודש האחרון.
"ברור שאני סולח לך, בגו! יש איזושהי סיבה שבעולם שאני לא
אסלח לך? אם כבר אני צריך להתנצל שלא הסברתי את עצמי טוב יותר
ואיבדתי חודש שלם שלך..." הוא הרים אותה באוויר, מופתע מחוסר
המשקל שלה, חיבק אותה. הוא ניגב את הדמעות שלה. וכשהתקרבו אל
חבורת החיילים פעורי הפיות, הם התעוררו ופרצו בשירת 'היום
יומולדת' אדירה.
"נו, אז סופסוף, אחרי באסה לא נורמלית במשך חודש, סופסוף
חזרתם להיות ביחד, כולם כאן היו מבואסים יחד עם שלומי, אז מה
עם נשיקונת קטנה?" שאל אחד החיילים, ששאל קודם את נעם אם היא
הבחורה של שלומי.
נעם שלא הבינה את הכוונה שלו קודם וגם עכשיו נישקה את שלומי
על הלחי. שלומי הניד בראשו.
"כבר אמרתי לכם שהיא לא החברה שלי," אמר שלומי, "זאת אחותי"
נעם פרצה בצחוק "חברה שלך? הם חשבו שאני חברה שלך? הלוואי
שהייתי מספיק טובה בשבילו..."
שלומי חיבק אותה, "את טובה מספיק בשבילי, אני לא צריך עוד שום
דבר."
"טוב יאללה שלומי, תכבה את הנרות! אני רוצה עוגה!" אמר אחד
מהחיילים.
שלומי רכן על העוגה וכיבה את כל הנרות בנשיפה אחת. "איזה
גבר!" צחקו חלק מהחיילים.
החיילים התנפלו על העוגה. ושלומי ונעם התיישבו בצד.
"אני באמת מצטערת..."
"כבר אמרתי שאני סולח לך..."
"פשוט הייתה שם בחוץ קצת הרגשה סוריאליסטית, מן הצגה כזאת, רק
רציתי לברר..."
"אז איך את מרגישה?"
"אני אמות מהכאבים אם הם ימשיכו ככה, אני על משככי כאבים
נון-סטופ. אני משתגעת, כל כך נמאס לי. אני לפעמים כל כך רוצה
למות כבר, חשבתי כבר כל כך הרבה פעמים על התאבדות. אבל אתה כל
כך בראש שלי, כל ך מחנך אותי, לכן הייתי חייבת לראות אותך, כדי
לארגן דברים."
הוא תפס בידה בבהלה. "תשבעי לי שלא תתאבדי!" לחש לה בפחד.
"אל תדאג... זה פשוט כל כך קשה לי לפעמים, אני כבר בקושי
הולכת לבית הספר. קשה לי מידי, אני הולכת, אני הולכת ואני
צריכה אותך שתהיה לידי..." היא לקחה את היד שלו והניחה אותה על
הלב שלה, "אתה מרגיש את זה?" היא שאלה אותו. הוא הרגיש את ליבה
דופק בחוזקה. "אני מרגישה את זה בראש, פי עשר יותר חזק..."
לחשה לו, מנסה לתאר לו את הכאב.
"אני רוצה לחזור אתך הביתה... אני אדבר עם המפקד שלי, אני
אבוא אתך..." לפתע קמו כל החיילים והתמתחו בהצדעה. שלומי הסתכל
סביב וראה את המפקד הולך באמצע שורת החיילים, התרומם בקפיצה
לדום מתוח, נעם שלא הרגישה בנוח קמה גם היא.
"חופשי!" רעם המפקד, החיילים חזרו לדיבורים והבדיחות. "טוב
אז, אלימלך, מזל טוב... מסיבה לא נורמלית ארגנה לך הבחורה
הקטנה, מה?"
"אה, המפקד, זו אחותי, נעם..." מיהר שלומי להציג אותה.
"ברוכה הבאה לבסיסנו הצנוע," חייך המפקד.
"אני מכירה אותך!" קראה נעם, וכולם השתתקו "אתה אח של ירון,
נכון? ראיתי תמונה שלך!"
"איך את מכירה את ירון?" צחק המפקד, שנראה פחות רשמי עכשיו.
"הוא היה חבר שלי,"
"נפרדתם? מתי?" לחש לה שלומי.
"החברה של ירון, הא?"
"כבר לא, נפרדנו לפני שלושה שבועות..."
"למה נפרדתם? הוא זרק אותך? תגידי לי, אני יהרוג אותו!"
התיישב המפקד על הספסל לידה. בחיילים הביטו בתמיהה על המפקד,
והמשיכו לדבר.
"לא, מה פתאום?! פשוט החלטנו שזה כבר לא מתאים, זה היה מאוד
קשה, כי אנחנו עדיין מאוד אוהבים"
"אז למה נפרדתם?" שאל המפקד בסקרנות.
נעם העיפה מבט סביב לראות אם מישהו מקשיב. "אני פשוט, אה, אני
גוססת... אז החלטנו שעדיף לסיים עם זה כבר, שלא יהיה יותר קשה
אחר כך..."
מבטו של המפקד התרכך. הוא קם. "אלימלך! חזרה לחמ"ל! וגם
אחותך!" קרא, והם יצאו בשיירה לחמ"ל.

יותר מאוחר כשיצאו מהחמ"ל, שלומי הלך לארוז תיק, ונעם שראתה
שהחיילים התפזרו והשאירו את כל הלכלוך על השולחן פנתה לשם כדי
לנקות קצת. היא אספה את המפיות והגפרורים ושאריות הנרות, ואת
הקופסא של העוגה ודחפה הכל לצפרדע הקרובה. היא מצאה פיסת נייר
על הרצפה שכנראה נפלה מהערמה, היא עמדה לזרוק אותה. ואז ראתה
שזו תמונה. היא הסתכלה עליה, זו הייתה תמונה שלה ושל ירון,
תמונה ממש יפה שהיא אף פעם לא ראתה. כנראה ששלומי הסתכל עליה
כשהיה בדרך לשולחנות והיא נפלה לו כשניסה להחביא אותה. היא
נראתה כל כך טוב בתמונה. היא וירון מחובקים והיא צוחקת, שיערה,
כשעוד היה לה, פרוע כולו. ירון מדגדג אותה. היא הכניסה את
התמונה לתיק הצד השחור שאותו סחבה אתה לכל מקום. היא פנתה
לשער, שם קבעה לפגוש את שלומי. בדחף של רגע הסתובבה להסתכל על
הבסיס, היא ראתה את החיילים מציצים מהחלון של ביתן המגורים.
ואז גם ראתה את פניו של המפקד מציצות מחלון החמ"ל, שפופרת
טלפון שחורה צמודה לאוזנו והוא מדבר. היא שמחה שהוא סוף סוף
מדבר עם ירון שהיה נורא מתוסכל מכך שהם לא מדברים. היא פנתה
שוב לשער. ואז הכה בה כאב שכמוהו מעולם לא חוותה. ראשה איים
להתפוצץ, דפיקות ליבה מיהרו שוב. ורגליה קרסו תחתיה, היא ישבה
על ברכיה לופתת את ראשה, מנסה לסלק את הכאב. הדבר האחרון שהיא
זוכרת זה את שלומי באמבולנס.
למחרת התעוררה בבוקר, והדבר הראשון שביקשה היה לחזור הביתה.
הרופאים הסכימו כי לא ראו דרך בה יכלו לעזור לה בבית החולים.
היא ביקשה לנסוע עם שלומי לבד, שהוא יביא אותה הביתה. ההורים
שלהם נסעו ברכב השני.
היא ביקשה משלומי לעצור בחוף. ביקשה ממנו לשאת אותה למטה כדי
לראות את השקיעה. הם חזרו לבית.
כששכבו לישון, נעם לא הצליחה להירדם. היא שיחקה עם השיער של
שלומי עד 3 בלילה, אז סבר שהיא נרדמה. בבוקר מצא אותה מביטה בו
עם חיוך מאושר על פניה, כאומרת, "תראה, נגמר לי הכאב".