מחווה לשיר - "סוזן" של לאונרד כהן.

היא חצי משוגעת, ובגלל זה אתה רוצה להיות שם. אתה יודע שהיא
כזה מן טיפוס שיכול פתאום להיכנס לקריז אבל זה לא באמת מזיז
לך. כי זאת היא. כי זאת סוזן. אם זאת הייתה מישהי אחרת אז היית
כבר הולך ומשאיר את התה שיתקרר ואת התפוזים הסיניים הקטנים
היית זורק לה בפרצוף. רק עם סוזן זה מרגיש נכון. רק עם סוזן,
בסירה הקטנה שלה הכל נראה לך פתאום אמיתי.
לסוזן יש שיער ארוך ואדמוני כמו להבה משתלחת. הפנים שלה מלאות
בנמשים קטנים וכשהיא מרימה תפוז אתה חושב שהיא יותר כתומה
ממנו. אתה חושב שבכלל מישהי כזאת לא תיתן לך. אתה גם יודע שהיא
בתולה. זה לא סתם, אתה חושב. זה לא סתם שהיא ואתה יושבים בסירה
עם התפוזים הסיניים ותרמוס של תה חם. אתה חושב שהנה, היא תלטף
לך את הראש ואחר כך גם את הזין, ותחתרו לקני הסוף בסירה הקטנה
בשביל להזדיין. זה מה שאתה חושב. ואתה שונא את עצמך.
היא משחקת בשיער שלה ולוגמת את התה בלגימות קטנות מאופקות. כל
הזמן מחייכת. כל הזמן מסתכלת עלייך ואתה כמעט נמס מהמבטים
הכתומים שלה. סוזן.. אתה קורא לה, חצי בלחש והיא רק ממשיכה
לחייך. אתה שולח יד. נוגע לה בלחי המנומשת והיא עוצמת עיניים
ברוך, מצמידה אליה את האצבעות הדקות שלך. אתה מתקרב אליה.
הסירה חורקת מעט והמים משמיעים קול פכפוך עדין. אתה מלטף לה את
הראש, שולח יד אל הצוואר, חושף את הכתף הורדרדה שלה, מנשק את
הגב.
אתה חושב שהיא תוביל אותך. תנחה לך את היד. תגיד לך איך לנווט
אל תוכה מהעיקר אל הטפל. אבל היא פשוט שוכבת שם ונאנחת ואתה לא
יודע אם זה מכאב או מהנאה צרופה. אתה לוקח את הסיכון וממשיך
הלאה. שולח את היד עוד ועוד למטה אל תוך הכוס שלה. הכוס הכתום
אדום המשוגע שלה. ואז היא צורחת ודוחפת אותך מהסירה אל תוך
המים הירוקים הקרים והתפוזים הקטנים צפים לידך בשקט. אתה רואה
את הסירה מתרחקת ואתה לא כועס. אתה יודע שהיא חצי משוגעת,
ובגלל זה אתה רוצה להיות שם.