New Stage - Go To Main Page

עדן גוריון
/
1978 פרק 2

פרק 2

אבל טוב, לא היה. מלמעלה יכול היה רק לראות את המלאך וכנפיו
הבוערות שהתקרב אליו באיטיות, כנפיו נמסות לג'לי ירוק ומתקתק
שערב לחיקו. כאשר סיים לאכול את המלאך תהה לאן ימשיך מכאן.
צעקותיו של שדה הפרג שמתחתיו לא נגעו לליבו. "פחדנים!", הוא
צעק להם בחזרה, "המדינה הזאת נבנתה על פרג. מפרג אפשר לעשות
המון דברים, שלא עולים כמו המון דברים אחרים". אך הפרחים כפויי
הטובה המשיכו לצעוק עד אשר לא יכול היה לסבול עוד את צעקתם.
הייתה זו צעקה שהחרישה את האוזניים כמו לשון עבה ומחוספסת
שהחברה שלך מעבירה לך באוזן כשהיא לא רוצה להזדיין. אבל לא
הייתה לו חברה, לפחות לא בכמה זמן האחרון. כמה זמן עבר מאז,
חשב לעצמו, כמה זמן מאז שהיה לו קשר רוחני עם אדם אחר, כמה זמן
מאז שתקע את איברו בכוס רוטט ומתקשה הבולע אותך לאיטו עד אשר
לא נותר ממך דבר. אך מחשבות מעין אלה, יש לסלקן מייד, שאם לא
כן שוגה האדם בשיטיונות וסר מדרכו. הדרך האמיתית לגאולה. הוא
החל מדלג מפרח לפרח, שובר עוד ועוד מעצמותיו עם כל נחיתה.
במילא לא יזקק להן במקום אליו הוא הולך. השמש מעליו התבקעה
באיטיות ומילקי וניל החל לזרום ממנה. כמויות אדירות של מילקי
וניל שהחלו מכסות את הגבעול של הפרחים במהירות מבהילה. הוא
הבין כי עליו להגיע למקום גבוה, אך לא עשה דבר בנידון. במקום
זאת רק הוציא את האולר השוויצרי שקיבל לבר מצווה וחתך בדייקנות
את אגודלו. הוא זרק אותו אל השמש בניסיון לסתום את החור, אך
האצבע רק נפלה אל תוך המילקי ויצרה מערבולת קטנה בים הוניל -
שעוד רגע יכסה את העולם. הוא החל לעקור את שתי עיניו, מתוך
מחשבה שאלו יצליחו היכן שנכשלה האצבע . כששם לב שהמערבולת
הולכת וגדלה. מתוכה יצאו אלפי ציפורים כחולות שהסתובבו סביב
עצמן ונשאבו חזרה אל תוך המערבולת. ציפור אחת בלבד הצליחה
להשתחרר ונחתה לידו. הוא תהה מדוע יצור כה יפה ירצה בכלל
בחברתו, גם אם היתה זו החברה היחידה בעולם, כפי שניתן היה
להסיק ברגע זה. הציפור ענתה על שאלתו, בכך שהחלה לנקר בעדינות
את כף רגלו. אולי היא רעבה, חשב ואולי, גם היא בודדה כמוני.
הוא הרים אותה בעדינות ושבר את מפרקתה.  אסור להיות בודדים הוא
אמר לה, לא שם ולא פה. מערבולת המילקי החלה שואבת, בינתיים, את
כל יער הפרג הענקי עד שלא נותר ממנו דבר זולת עיר גדולה
ואורותיה המנצנצים. הוא מצא את עצמו בפתחו של בניין נמוך בעל
קומה אחת ועליה עוד אחת ועוד אחת, עד שלא יכול עוד לראות היכן
מסתיימות אותן קומות בודדות. הוא נכנס אל הבניין הריק ואחריו
אל היער הקטן שבשירותים. היה זה יער אירופי כזה, גדול, מהסוג
שהתרוצצו בו אלפים, פיות וטרולים ומדי פעם לקחו לשם כמה יהודים
וירו להם בראש. ראשו החל לכאוב והוא שאל את עצמו היכן החזרה,
או חשוב אף יותר היכן ההגעה. אך כמו אותם חלוצים, כמו אליעזר
חנקין, א.ד גורדון ואלון מזרחי, משהו בתוכו בער להמשיך קדימה.
או אחורה, ואולי לצדדים. כל כיוון היה מקובל עליו, חוץ מאותם
פרחים מוזרים שהחלו ליפול מהעננים - שצויירו ביד גסה על התקרה.
הכיוון שלהם היה למטה. הוא אף פעם לא אהב למטה, זה הפחיד אותו.
עלי הכותרת של הפרחים ניתקו מהם ויצרו באוויר צורות משונות,
שחשב שזיהה מאיפשהו אבל לא יכל להיזכר. כשנפלו עליו צרבו
הפרחים את עורו והשאירו צלקות כאלה, כמו שאתה חותך את עצמך כדי
להרגיש משהו, רק יותר נעימות.
הוא חש שהזמן אוזל, שעליו ללכת, אך לא ידע לאן. הוא החל משוטט
בקרביו של היער הענקי, אשר מים ורודים זלגו מקירותיו. אישוני
עיניו הפכו לעיתים לרקדניות מגושמות הנאלצות ליפול על עקביהן
כל פעם מחדש, אולם חזרו ומילאו את תפקידן העיקרי. הוא ראה את
כל אשר סביבו.  האם זה עזר לו להבין ? אולי ? מי יודע ? אם כן,
הוא לא הראה סימנים לכך בעודו מתקדם עמוק יותר ויותר. אולם
העייפות, החלה לתת בו את אותותיה. פיית השינה ליטפה את ריסיו
בעדינות של ילדה קטנה המלטפת איבר מזדקר. בתגובה, הוא לפת את
ידה של הפייה והורידה אל הארץ. חכה, היא אמרה, יודעת אני את
אשר עלייך לעשות. אולם הוא רק כופפה על מזבח האבן, קרע את
כנפיה והחדיר את איברו אל ישבנה. "עצור!", היא קראה בבכי, אולם
הוא לא שעה לקריאותיה, בעודו יוצא ונכנס. כשגמר, רוקן את נשמתו
לתוכה ונפרד ממנה לשלום. היא המשיכה לשכב שם על המזבח, עיניה
עוקבות אחרי גופו המתרחק בתשוקה בודדה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/2/05 4:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדן גוריון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה