היתושים והזבובונים הציקו לי, שוב מסתלסלים סביב לנורת הניאון
בביתן הלח. שבע וחצי, היא נשארת עד מאוחר היום, בטח יש לה
דברים לעשות.

היא נכנסה בחמישה לתשע, כמו תמיד, חייכה חיוך אלוהי, בלי
שפתון, היא לא צריכה שפתון או איפור בכלל, היא פשוט יפה,
חייכתי בחזרה, כרגיל, ופתחתי את השער, היא נופפה אלי מתוך
האוטו, היי, היא אף פעם לא נופפה אלי, לא בכניסה ולא ביציאה,
זה חלק מההתנשאות הקטנה שעובדים בבתי משפט יכולים להרשות
לעצמם, "אני מקלידה את המשפטים שתקרא עליהם מחר בעיתון, היד
שלי זה הדבר הכי חשוב בעבודה", אבל אלי היא נופפה כלומר אני
חשוב מספיק כדי לסכן את מקום העבודה שלה.

אני חושב שהיום אני אנסה אפילו לומר משהו כשהיא תצא, משהו
שנון, קצר וקולע מסוג הדברים האלה שמביאים אותך לטלפון ומשם
לפגישה, מהפגישה יש ריטואל קבוע, עוד פגישה אחת או שתיים והנה
אנחנו זוג, וכבר אני יודע איך נראית ונוס בבוקר והיא יודעת
שאני קורא את הספורט בשרותים, זה יהיה גם נורא חסכוני שנהיה
זוג נוכל לנסוע בבוקר ביחד לחניון, כמובן שאין צורך לשלם דמי
חנייה, ובערב לחזור לדירה שלנו לארח חברים או לצאת לסרט
ולפעמים סתם ערב רומנטי בבית או במסעדה, משתלם לנו להיות ביחד,
אז נכון אני עוד לא יודע איך קוראים לה, אבל זה פרט לא חשוב
שניתן לתקן במהרה, אני מנסה לחשוב רק איך לתבל קצת את הזוגיות
שלנו אחרי שנה וחצי, חשבתי על טיול למזרח או סתם לעשות משהו
שישבור את השגרה, אני מקווה שנצליח לשמור מספיק זמן כדי לסגל
שיגרה. שיט, הנה היא באה, הליכה בטוחה לאוטו, לחיצה על השלט,
האוטו נענה לה, היא מתיישבת ברכות ליד ההגה ומתניעה, נעצרת
לפני המחסום ומחייכת, אני מרים את המחסום, היא מנופפת אלי, אני
מוריד גוש של מבוכה בגרון ומנופף לה בחזרה, הנה יש לנו מערכת
יחסים, חסרת משמעות לחלק אבל אצלי ממלאת את הלב, מחר אנסה
להגיד לה משהו, משהו שנון, קצר וקולע, משהו כמו "היי" ונראה
איך ילך, ככה אני אמשיך צעד אחרי צעד, אז נכון זה נראה כמו
זחילה למרחקים ארוכים אבל אני אגיע לשם, מתישהו, איכשהו,
בינתיים יש את מחר, ועד אז הזבובונים והיתושים ממשיכים להציק
לי.
היתושים והזבובנים הציקו לי, שוב מסתלסלים סביב לנורת הניאון
בביתן הלח. שבע וחצי, היא נשארת עד מאוחר היום, בטח יש לה
דברים לעשות.