השופט הרביעי הניף את השלט המורה על תוספת הזמן. מבעד ללוח
האלקטרוני ניצנצה באור יקרות הספרה ''שלוש'' ואני ידעתי כי עוד
מעט זה הולך להגמר. באותם רגעים הסרעפת הערימה את קשייה ביתר
שאת ושרירי הבטן הלכו ונתקרבו האחד לשני. 10 דקות אני על
המגרש, ובכל זאת אני דואב וכואב כפי שלא הייתי מעולם. בעודי
מדדה בעיגול האמצע היטתי אוזניי לעבר הקהל הגועש בסראונד -
קללות מימין, גידופים משמאל ואביזרי עידוד מלפניי. אותם רגעים
הייתי כילד הכי גרוע בשכונה, רק שמישהו לא ימסור לי את הכדור,
כי אם זה יקרה, אני נשבע, אני מוסר אותו כתפוח אדמה לוהט לשחקן
הראשון שאני רואה, איזו קבוצה שהוא לא יהיה ומשיל מעצמי את
האחריות. באותם רגעים גמלה ההחלטה בליבי לעלות למעלה ביחד עם
התקפת הקבוצה. ככל שמרחיקים לכת לעבר שער היריבה, כך פוחתת
האחריות במידה אבוסרדית. גם ככה אף אחד לא ימסור לי, ואם נאבד,
כבר לא אהיה למטה כדי לעצור את ההתקפה. אחד השחקנים, כרבולת
מעוצבת משוכה בג'ל אופנתי לראשו, התקדם עם הכדור באגף ימין.
הרמתי את ראשי וקיוויתי שאני לא לבד, שהכדור חלילה וחס לא יגיע
אליי ויעמיד את היכולות המוגבלות שלי במבחן מציאות שאני וודאי
לא אעבור. מימיני הרים את ידו וחיכה לכדור הקשר הימיני ומשמאלי
ממתין להתפתחויות, ניצב הקשר השמאלי, השחקן הטוב בקבוצה. באמצע
אני, גולם, נעבך, מסתכל עליהם ועל הסיטואציה בעיניים מעריצות
כאחרון האוהדים. הנה, אני, שחקן הקבוצה, בשר מבשרם המשובח של
הכוכבים, מסתכל על חבריי לקבוצה במרוצת ההתקפה בעיניים מרוצצות
של מעריץ, ומבכר באותם רגעים דף עם חתימה מאשר שער לקבוצה.
לפתע, בפתאומיות אין קץ, ריחף באוויר הקול של פגישת הרגל עם
הכדור, ומאגף ימין החל מעופף באוויר חפץ עגול לכיוון הכללי של
האיזור בו נמצאתי אני. הקשר הימיני החל מתקדם לעברו, אך פיספס
בחלקיקי שניה את הכדור ונותר להתבוסס בכשלונו על הארץ,
כשחולצתו מאובקת ומסמורטטת בשלל גווני ירוק וחום. באותה העת
החל הקשר השמאלי לחתוך לכיוון המרכז, אך בלם הקבוצה היריבה
הקדימו והרחיק את הכדור לכיוון המרכז.
אח. נפלתי. באותם רגעים, בהם הרגשתי מחושים בכל השרירים בגוף
בבת אחת, החלטתי לבצע את הבלט המודרני של שחקני הכדורגל שראיתי
כה רבות בטלויזיה. גלגול לימין אגב פליטת אנחה, מכות על הדשא
כביטוי לכאב בלתי ניתן לשיעור ביד שמאל, וציפיה מרוטת עצבים
לאלונקה שתמשוך אותי החוצה מן התופת. הרחש שבקע מן הקהל הלך
וגבר. קללות החלו להערם בתור בכדי להכנס לאחת מאוזניי. פקחתי
את עיניי לראות במה מדובר, והכדור הסורר התגלגל באיטיות ממש
לידי - זיהיתי באינסטינקט חייתי את המקור לכאב הפתאומי שאחז
אותי והחלטתי להענישו במהירות ובפתאומיות. בעטתי בו וצעקתי
''נא לך!'' כשצפיתי בו מתגלגל לעבר הכיוון הכללי של הרשת. שער!
האוהדים מריעים, שחקני הקבוצה רצים לכיווני ואולי סוף סוף אוכל
לבקש את החתימה שאני כה רוצה, אך ברגע אחד חושך על פני תהום.
הצופים כמו נסתלקו ברגע אחד ונותרתי לבדי, מנסה לשווא לנצור
בזכרוני את רגע השיא שלא הגיע לכדי מימוש.
''אמא - צווחתי - מה קרה לחשמל?'' והישרתי מבט לא מאמין לעבר
המסך הכבוי.
''זה כנראה עומס, הפקק קפץ, אני ארים אותו והחשמל יחזור בעוד 5
דקות'', היא אמרה בקול עדין אך עם זאת תקיף ובלתי מתפשר.
יכולתי לדמיין בעיני רוחי את אישוניה הבורקים יורים אלי חיצים
של אש.
''אני לא מאמין!'' נצטעקתי, תופס את ראשי בידיי בתחילה, וכעבור
מספר שניות מטיח את אגרופיי הקמוצים על שולחן המחשב המתנדנד.
כוס הקולה שהייתה מלאה עד מחציתה נתרוקנה כמעט עד הסוף נוכח
המכה, והנוזל הדביק ליכלכך את הרצפה המבהיקה. שלחתי את ידיי
לעבר קיר החדר האטום, אגב נקישות שיניים עצבניות ותכופות,
וניסיתי לקרב לעברי את הקביים ככל הניתן. התמתחתי, אימצתי את
חוליות הגב ואת הגפיים העליונות, אך לשווא. כעבור מספר רגעים
קרסתי על הרצפה הקרה.
''איייי, שמישהו יביא את הספריי! -צעקתי, מכה בעוצמה בכף ידי
על הרצפה כמו טובי השחקנים בעולם - נפצעתי!''
אמא רצה במהירות לחדר, ונכנסה ביחד עם ריחות הפטרוזיליה והשמיר
מהבישול היומי.
''קום - היא אמרה בתקיפות - אתה לא שחקן כדורגל, בלי הצגות''
התרוממתי, ייבשתי את הקולה שנדבקה לשולי חולצתי בעזרת טפיחות
קלות במטלית הלחה שאמא הגישה, הדלקתי את המחשב מחדש, סידרתי את
הקביים ששימשו לי כרגליים על הקיר המנוכר, וידעתי שאני לא שחקן
כדורגל.