הדמעות שהיו בליבך,
נזלו מעיניי התכולות,
כואבת, רועדת,
מרגישה אותך בתוכי.

השמיים בכו,
נשברו לרסיסים,
עם כל דמעה,
עם כל מלה,
עם כל שנייה שעברה
בפרידה ללא קץ.

והנה היא הולכת,
בועה, של צל, שלה,
של התגלמות אהבתך
וחלק ממקור דמעותיי.

והלב שלי לא יודע אם לשמוח או להיות עצוב,
הוא לא מבדיל בין הטוב לרע,
בין האהבה האמיתית, של חייך,
לבין החופש של ליבך...
ההזדמנות לאפשרות אמיתית ואפשרית.

והדמעות נוטפות אל מול מסך דמעות שמיים,
השמיים זועקים, צועקים,
שולחים אותות מצוקה מליבך,
אל ליבי, אל תוכי

מקווה שגם לתוכה,
שתבין.

היא יפה, היא האירה את העולם,
היא עשתה לך את החיים הכי יפים,
האהבה הכי חזקה, הכוח שהיא נתנה...

רועדת עכשיו ולא מקור,
נפרדת מבועה, של צל, שלה,
בוכה ומחייכת, מאושרת,
כי רואה,
רואה את החיוך שלה מתנוסס
בין הברקים שבשמיים.

את מקריאה מכתב, מההר על נפשך,
מכתב כואב, קשה לו להתפרץ,
הוא יוצא, בשקט, כמעט בדממה מוחלטת
והמלאכית הזאת נושקת לך,
נפרדת מדבר שלא היה קיים ויהיה לעולם.

היא עומדת בשלולית של אור,
במקום ממנו האירה את ליבך תמיד,
עומדת בתוך חושך ומאירה אותך שוב,
בפעם האחרונה שתימשך לנצח,
מרטיטה את ליבך ועוזבת,
בידיעה שתמיד תישאר בתוכו
ואת אף פעם לא תצטערי.
היא אוהבת אותך,
אני מרגישה את זה

והשמיים בוכים איתך וכך גם היא,
כמוך גם היא מעולם לא בכתה
ואני כאן, שומעת הכל ורואה

ושמחה בשבילך,
שמחה שיש לי אותך
מלאה בכזאת אהבה.

אהבה שלא תיגמר לעולם
אהבת חייך, אהבתי.


לזאת שנתתי לה את ליבי,
אוהבת אותך המון...

22.1.2005