הם אף פעם לא שם. לא בשבילי.
לפעמים אני עוצמת את עיני ומנסה לדמיין אותם בעיני רוחי.
האם תווי הפנים שלהם מוכרים. האם קולם יזכיר את קול אבי.
והאופי שלהם - האם יש לנו במשותף.
הלוואי שלא
זה מאוד מטריד לחשוב אחרת. התמונות הישנות מספרות סיפור של
משפחה. אותה משפחה שמעולם לא הכרתי. הראש דוחק את הסיפור החוצה
מתאיו האפורים.
אבל הלב פותח לפניהם את ידיו ומאמץ בשקיקה כל טיפת מידע.
איני רוצה לחשוב על זה . אבל הם תמיד שם בפינה. אורבים.
מחכים להזדמנות כשלא אשגיח עליהם. מעוררים סערה בנפשי.
למה
למה להיות מוטרדים מדברים שלא אלוהים ולא ההורים שמו לנו בין
הידיים. דברים שאינם בשליטתנו. הם אנשים זרים. יותר זרים
מאנשים שעוברים לידם ברחוב. ואולי הם האחראים. הם אלה שאף פעם
לא שם.
אולי אני הייתי צריכה ללכת אליהם. איזו דילמה קשה. רגליי לא
ישאו את משקל גופי.
לא בדרך הזאת.
מה קרה
זו החידה הגדולה. לא הייתה מלחמה. לא שאני מבינה גדולה
במלחמות.
הם לקחו זכות וחושבים שהם מבינים יותר. שיסתכלו לי בעיניים.
בשביל ויכוח לפרק חצי משפחה. תגידו יש בזה היגיון. אבל בטח גם
על זה לא חשבתם. אולי בצד שלכם קיבלתם ירושה. אטימות. מכירים
חצי אחד וזורקים נעל על החצי השני. בתור מי שנמצאת בחצי השני
יש בידיי את הנעל שלכם. זו שאיבדתם. תצטרכו לשאת עימכם סימנים
מזהים של הנעל (תווי הפנים), אם אתם רוצים את הנעל שלכם בחזרה
חוסר ידיעה
הם היו שם כשכל זה התחיל. משני הצדדים. לא צריך להכיר משפחה
שלמה. לא כואב לי על בן דוד פה אחיין שם. לומדים לחיות עם מה
שיש.
אולי גם הם למדו לחיות עם מה שיש. ועם מה שלא רצו שיהיה. לא
בגן ביתם לפחות. אבל מציקה אותה ידיעה שהם שם. מעניין אם הם
שבחרו לשכוח גם להם מציקה הידיעה. שהצד השני קיים. דם סמיך
ממים. את הצד השני לא ניתן למחוק. לא ניתן לשכוח. ואולי יש את
אלה שלא יודעים שבכלל יש צד שני. אלה שבחרו לשכוח הם גם אלה
ששכחו
לספר ללא יודעים שפעם לפני שנים נוסף למשפחה צד שני. אין
אשמים.
כעס
איזה דבר מיותר. אין שמות. ובכלל מה זה יעזור. הידיעה לבדה
מחוללת את כל סערת הרגשות. היא זו שמנסה לגרור ללב הסערה רגשות
נוספים. רגשות לא נעימים. כדי ללבות את הסערה. יש דברים שבהם
גם סערה, חזקה ככל שתהיה לא תוכל לגעת. אני חזקה יותר מהסערה.
התחלה חדשה
פספוס. כנראה שבזה הדברים מסתכמים. הפספוס הוא נחלת כל
המעורבים. אין יוצאים מן הכלל. סערת הרגשות אלה המילים שבהם
הפספוס שלי בא לידי ביטוי. לא תמיד. לפעמים.
והפספוס שלהם?
הם פספסו חיים
הם פספסו אותי |