פעם היא היתה חורזת חרוזים לשמה.
פעם היה פה שיר על תיאה.
היום אין.
התמונה לא מרפה. זו של הקבר החשוך
זרי הפרחים, והגשם השוטף בערבו של יום
שמוחק את פסיעותיאה.
היא מתרחקת איתם, מפנה לרגע מבטה לאחור
ולא מבינה איך הם משאירים אותו למות לבד, בקור הזה,
ומי עכשיו ימחה את דמעותיאה.
אוגוסט 2005
לזכרו של אורי הריס, חבר ילדות |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.