"איש היה בארץ עוץ..."
אנחנו היינו, אנחנו הווים ואנחנו נהיה. לעומתנו, יואב זמני,
ארעי, הכל ידוע ליואב ועליו, אך הרשות נתונה; יואב הינו אדם
חושב.
איך מתנהלת דרך מחשבתו של יואב? לפעמים גם אנחנו משתוממים אל
מול הפלא הזה, כיצד הגולם התרומם מעלינו, ולאו דווקא יואב-
נפלאה ומופלאה היא נפש האדם, והפליאה גם רבים מהם שניסו ומנסים
ללמוד אותה, את חולשותיה ואת צדדיה האמיצים, רגישותה ואדישותה.
עם זאת, קשה לבחון את הנפש- כלל ידוע הוא זה אשר גורס כי התורה
רחוקה מילין מהפעולה, וכלל צודק.
כיצד ניתן לבחון את עמידותו של אדם במצבים שונים מלבד רגעי
אמת? האם ישנו האדם שייצור לרעו "רגעי אמת" שכאלה במטרה לבדוק
את תגובותיו? האם לפלוני הזכות לעשות זאת? שאלות אלו מובאות
עוד לפני שנלקחת בחשבון עובדת היות כל בני האדם שונים זה מזה
בחשיבתם, לכל היותר יופרדו בגסות לקבוצות- אם גדולות על פי
אבחנה נפשית. אחר כך נדון בסביבה, רקע כלכלי וחברתי שמשפיע גם
הוא על התעצבות הנפש; לבסוף תעלה מערכת האמונות שגם היא מחלקת
את האנושות לשלל קבוצות על פי משתנים גסים אף יותר, כך שמולנו
יוצבו סכום בלתי מבוטל של קבוצות אשר כל אחת כוללת אנשים בעלי
מכנה משותף הדומה ביותר בהתאם לנתונים אשר הועלו קודם.
אם כן, היכן נקבע שגם בני אדם אלו לא יגיבו באופן שונה לאותה
התמודדות? לפיכך, בכדי לנתח באופן מדויק את התפלגות הנפשות
בעולם יהיה הכרח לבחון כל אדם ואדם באותו אמצעי מבלי שיהיה
מוכן, הווה אומר גם הבודקים עצמם, בהנחה שהנם בני אדם, כמובן.
"אבא! אבא! איפה אתה?" קולו של גיל. בן כמה הוא? הוא בן שש.
חלמתי בלילה שהוא מבוגר יותר, חלמתי שהוא היה בן עשרים, וכמה
הייתי גאה בו בחלום.. רק בן עשרים וכבר מנהל בכיר בפס הייצור
במפעל היה.. "אבא! הולכים לפיקניק היום?" מי סו? מיכלי?
"מיכלי?"
"כן אבא.." שלחתי יד עייפה מחוץ למיטה, תפסתי את מיכלי והרמתי
אותה עלי. גיל, כהרגלו, לא המתין דקה נוספת והחל לקפוץ עלי,
החלום הזה עדיין... אני עדיין זוכר אותו, הוא מפריע לי..
בידי העייפה השניה חיבקתי את גיל והטחתי אותו בעדינות על
המיטה, במקום בו לאה ישנה בדרך כלל, אולם היא כבר קמה, כהרגלה,
בטח היא שלחה אלי את הילדים. שניהם צחקו בקול רם כשדגדגתי
אותם. "פיקניק?" שאלתי "פיקניק?? מי רסה פיקניק?" "אני!" קפצה
מיכלי בשמחה. "לאן הולכים?" המשיך אותה גיל, "לאן הולכים?"
שאלתי אני והילדים הביטו בהשתוממות אחד בשניה. "ומי יטפל בחיות
סלנו?" מוזר.. בחלום לא ראיתי אף אחד מחמשת בעלי החיים שלנו,
אף לא אחד. כבר חלמתי עליהם בעבר, אולם, יכול להיות, כיוון
שהחלום הוא על תקופת זמן רחוקה, ככל הנראה דמיוני שלי הסיק
הגיונית וכרונולוגית את הגילאים של אלה וקיצר את התהליך
הביולוגי. "הם יבואו אתנו!" ענה גיל בעליצות, כיוון שידע שאם
נוסעים לטיול- גם בני המשפחה הקטנים שלנו, בעלי החיים, באים,
כך היה זה תמיד. מיכלי וגיל.. כל כך חמודים.. התקרבתי לנשק את
גיל אך הוא התרחק ממני; לא הבנתי מדוע, קירבתי את שפתיי בשנית
אל מצחו...
יואב הקיץ בבעתה כאשר חש את מגע הקרטון על שפתיו. בהבינו כי
חלם חלום נוסף על ילדיו, עלו דמעות בגרונו ללא הצלחה בדרכן
החוצה.
ניצוץ גאווה הבזיק עת נזכר בעיסוקם של ילדיו הבוגרים אולם
במהרה כבה על ידי שיטפון העצב, אשר תורגם לדמעות המתקשות לצאת
את הגרון. המחשבה על כך שלא יוכל לראות אותם צרבה בו את חותמה.
זו הסיבה שבחלומותיו ילדיו כה מוחשיים.. "אבא.. אבא... איפה
אתה?" הדהד קולו של גיל מכיוון הפארק הדרומי. "זה לא הוא"
ניסה לפטור עצמו מכך, שכן, מה יעשה גיל הילד באישון ליל באזור
התעשייה העירוני? שעון יד לא היה לו, ומצדו לא חש צורך בכך-
לזמן לא הייתה משמעות עבורו. האם עשה בשבילם הכל? הרהר. ראינו
את מחשבותיו משתנות לכעס ואחר כך לשנאה. יואב בחר בחורבן
כביטוי לכעסו: בדמיונו עודנו ראה את מיכלי בת שבע עשרה בסיימה
את חוק לימודיה בבית הספר ומרפקו ניתץ חלון ראווה; הוא הביט
בנזק שנגרם והתפלא כי לא שמע כל רעש זגוגית נשברת.
הוא נזכר בשובבותו של גיל בשעות הצהריים וכמה כעסו עליו בשל
כך- אילו יכול היה להתנצל היה מתנצל על כל פעם ופעם שכזו
ובאגרוף שבר חלון השייך לחנות בגדים אחרת, וידו השנייה לקחה
קולב בגדים עשוי עץ. כאבו התפשט כשהחל להיזכר בבעלי החיים
האהובים, ועם הקולב שנלקח מהחנות חבט בראשו..
"יואבי..." שמעתי את לאה קוראת לי מחדר השינה בערגה. אני מתרגש
בכל פעם בה קוראת לי כך.. מתרגש מההרפתקה אשר אחווה בשעתיים
הקרובות. לפני שלושה ימים החלטנו על הבאת ילדים, ומאז אנו
מתנים אהבה בכל ערב, "לפחות שבוע" ספק הציעה לאה, ספק קבעה.
היום בעבודה, נזכרתי בלאה ובשיחתנו על ילדים לפני יומיים
וחדלתי להתרכז. כה רציתי לשוחח עמה ולהכריז על אהבתי אליה,
הערצתי אותה, ללחוש לה בטלפון את כל אותן מלים שמסמלות אותה
עבורי; אולם כשהתקשרתי למשרדה אחת הפקידות אמרה שהיא יצאה
להפסקה. "יואביי.." אני שומע אותה פעם נוספת.. אותה התרגשות
מהבוקר. נכנסתי לחדר, והיא נעמדה אל מול הראי הגדול, עירומה
לגמרי, לחלוטין בשבילי. היא הניפה זרועותיה כמתמתחת עת קרבתי
אליה, והנחתי את ידי המגושמת על ירכה העדינה..
נעל כבדה דרכה על כף ידו והצמידהּ בגבהּ לקרקע.
"אף אחד לא ינפץ לי את חלון הראווה!" נשמע קול בריטון. יואב,
בעודו שכוב על גבו, פקח עינו בהשתוממות ופליאה. תחילה אמר בלבו
להתחנן למחילה: מעליו אדם במידותיו, נמוך ממנו במעט, תאורת
הרחוב המעומעמת הקשתה עליו לשרטט במוחו קווי מתאר לפניו "אני..
אינני סוכר מה ארע" התנצל וליטף את עינו התפוחה באיטיות. "ומי
ישלם לי על כך?" שאל האיש תוך הכבדה יתרה בדריסת רגלו את היד.
יואב, נאנק מכאב פעמיים תחת חיוכו של בעל החנות, אולם כאשר זה
האחרון הסתחרר מניצחונו אחז יואב בידו השמאלית את הנעל הכבדה,
משך לעברו והתגלגל לכיוון הרגל השניה במהירות. בעל החנות נחבט
בקרקע. בזהירות נעמד בעודו מתבונן בבעל החנות מגדף ומתפתל,
הרהר רגעים מעטים ובעט בעיטה הגונה בבטן בעל החנות ובעיטה
הגונה נוספת בראשו. הפגיעה היתה רכה. הוא חשש כי לא הכאיבה כלל
לבעל החנות אלמלא ראה את פניו המתעוותים. את פניו יכול הוא
להשחית בן רגע, חשב, ולשם מה יבעט שנית בראש? עלול האף להישבר,
השיניים, כלום בו לא התעללו בימים האחרונים? בעל החנות עודו
נאנק מכאב ויואב, אשר לא היה מעורב בתגרה מימיו, התלבט לגבי
המשך חיי האדם אשר דקתיים קודם השכים להורגו. הוא הניף רגלו
הפגועה ורקע פעם אחת ויחידה בראשו. אנקת כאב נפלטה מפיו עת נעה
רגלו במהירות. אחר, הלך מהמקום, מבלי הרהר בגורל בעל החנות.
הליכתו הפכה איטית ככל שהתרחק ממרכז החנויות באזור התעשייה,
המרכז בו הושאר בעל החנות מחוסר הכרה, וכן איטית ככל שעייפה
רגלו הבריאה לגרור את חברתה. צער החל לחוש על ההתרחשויות, על
עצמו, על משפחתו. את עינו מישש - עודנה כואבת ולראות באמצעותה
לא יכול. "בממלכת העיוורים, שתום העין יהיה מלך" חשב לעצמו,
תחילה בחיוך אירוני דק ואחר כך שב הצער. גרונו שוב נחנק ותחושת
ההחמצה, הגעגועים לילדיו, לחייו כפי שהיו, תקפה אותו. כמזור
זמני למצוקותיו צרח ובכוחותיו הרפויים רץ במעגלים איטיים על אף
הכאב, עקף את תיבת הדואר האדומה, ירד לכביש, עלה על המדרכה, עד
דלת מסעדת הפועלים וחזרה לתיבת הדואר האדומה. הוא הצליח לצעוק
את שמות אהוביו פעמים מספר ולאחר מכן חדל.
שקיעת הלבנה הוחלפה בזריחת השמש. דבר לא ישנה את סבלו, חשב
יואב עת הבחין בהתבהרות השמים והתקררות האוויר בשעה מוקדמת של
הבוקר. צמיג רכב מנוקר אשר נשען על קיר מוסך השכן למסבאה צנועה
העלה בו מיני מחשבות: עד כמה נהג לבוז לשיחות על גורל, כיצד
זלזל בפילוסופיות הזולות, כהגדרתו, כל אותם ספרים על הדרך
לאושר, למעשה, הרהר, כולם כאחד מתאימים למצבו- את הגלגל אין
לסובב אחורה. המצב לא יחזור להיות כפי שהיה.
או אז הביט לשמיים, פשט ידיו, צעק: "אלוהים! מה עשיתי?" ונעצר
כמו ממתין לתשובה.
לא החמרנו איתו. יודעים אנו כי יואב חסון רגשית וביסודו הנו
אדם מלא תקווה ואמונה. אמנם לא נבחר באקראיות, אך לא תכננו
עבורו את הווייתו הנוכחית. שונותם של בני האנוש על פני שאר
הברואים באה לידי ביטוי בהתכחשותם למגבלותיהם. הדגים, כמשל,
למדו להכיר בקיומה של מציאות חוץ למים בהם הם חיים, חרף העובדה
כי לא יוכלו להתקיים במציאות זו. שונותם זו של בני האנוש יוצרת
יחס של התנשאות כלפי החוקים אשר חוקקנו וכלפי בעלי החיים
והרמשים ובעלי הכנף אשר בראנו.
תשובה לא נענתה לשאלתו והוא חדל מהנפת ידיו.
חלק ארי ממחשבותיו מסרב להאמין בהתרחשויות האחרונות שפקדו
אותו. הוא פסע באיטיות לאורך בית הקולנוע הסגור ונזכר באינספור
סרטי קולנוע שראה, בהם הגיבורים הטראגיים גוברים על קשייהם.
לכל היותר המאורעות הוצגו לבסוף כחלום רע, ובכל זאת, תת הכרתו
הזכירה לו כי אינו חולם, כל שקרה אכן קרה, דבר לא יישנה עוד;
עם זאת עודנו חפץ בחייו ומשתוקק לראות את אשתו, לשוב לביתו.
עד התקרב שעת הצהריים תמה מהיכן לו הביטחון בתוככי נפשו שבסוף
יאכל מבשר שור הבר וישתה יין שימורים בעולם הזה.
גשר האבנים- הכניסה הדרומית אל עירו, זהו המקום אליו הגיע
כשמכונית צפרה לו ממרחק מועט. "מה שלומך, יקירי?" שאלה אשתו.
מבחינתו, היתה זו שאלת חולין סתמית. הרי מכירה היא את סיבת
הליכתו."אינני בטוח.. ייתכן ופגעתי במיסהו" ענה קצרות. לאה
המשיכה בישיבתה בתוך המכונית בעוד יואב התיישב על מעקה הגשר.
"לא התכוונת, אל תחמיר עם עצמך כל כך." נראה היה שלא הבינה את
כוונתו, ברם, כל כוונה להתרעם על כך לא היתה לו. "איך את
מרגיסה? איך בדירה?" התחיל מחדש את שיחתם. לאה סיפרה על
זכרונותיה הקשים מביתם, על געגועיה לילדיהם. "כן" חתם.
"כבר קראת?" שאלה כעבור דקות מספר של דממה. "לא" ענה בפשטות.
"מדוע לא? הרי אמרתי לך, ספר אינו יכול להזיק- הוא יעזור לך,
סבורתני, להביט על המציאות באופן שונה, אולי תתנחם מעט" הושיטה
יד בניסיון ללטף את ראשו אך ידה קצרה מלהגיע, ואילו הוא לא טרח
לקום ממושבו. "אתה כבר מכיר את הטעם שלי בספרים, אינני צריכה
להזכיר לך את כל המלצותי וכאשר הסכמת להן נוכחת שהיו מוצלחות,
כן?"
יואב הנהן.
"אני יודע, ואני מעריך ואוהב אותך." התקשה בבחירת מלותיו-
"אולם.. בכל.. אולם עדיין קסה לי"
- "קשה? לקרוא? האם אתה עסוק?"
"קסה לי לקבל רעיונות חדסים.. הביני.. ראי אותי" והסב אליה
בבושה את גבו. "סיפרתי קודם, נראה לי ספגעתי באדם.. " הרכין
ראשו "ייתכן סהוא.. אולי הרגתי אותו בלא כוונה.
"טעות" סיים בלחישה.
"אם כך.. כעת.. אתה רוצח" פסקה ללא שהות.
ישובים היו שניהם - היא במכוניתה הקטנה והכסופה, אותה מכונית
אשר קנה ליום הולדתה החמישים, חלון הדלת היה פתוח למרות שמיזוג
האוויר הופעל והרכב עצמו לא כובה כל אותם רגעים; הוא, עם גבו
אליה ואל מכוניתה, ישב על מעקה גשר האבן בכניסה לעיר, מעילו
מרופט ושיער ראשו הדליל פרוע, כמראה הקבצנים, עינו האחת נפוחה
ומדממת, על ידיו שרידי דמו הקרוש, מכנסיו קרועים במקום חדירת
מוט הברזל לירכו, כשהוכה על ידי שלושה מחברי בנו. שניהם שתקו.
"אני.. אני מצטערת.." הרכינה ראשה "לא התכוונתי.. לא חשבתי..
שכחתי ש.." - יואב קטע את דיבורה "אל תדברי. לכי מכאן" הוא חש
אותו המחנק בגרונו, המחנק המסרב לפרוץ מתוכו דרך עיניו ושפתיו.
גבו עודנו אליה, נעמד באמרו "יותר טוב.. אלך אני".
"יואבי" קראה אחריו בעצב "יואבי? אני מתנצלת.." ניסתה שנית אך
הוא המשיך במעלה הכביש. הרכב אשר המתין לתזוזה זינק לעברו אולם
מיד האטה את נסיעתה בכדי לראות את פניו הנפולות והנפוחות
מתרחקות.
"יואב...?" שאלה פעם נוספת. יואב הביט בה בעיניו נטולות האור,
וראה את האישה ברכב, אישה אשר לפתע עוררה בו גועל. בשכלו ידע
כי מצטערת, זכר כי הוא אוהב אותה וקיווה כי עודנה אוהבת אותו.
מנגד, הרגש נע במישור שונה לגמרי והצטמרר כשנזכר בנשיקתם
הראשונה, התפלא כיצד אי פעם חש התרגשות למראה גופה העירום,
התאכזב כל כך מזו המכונה "אשתו". מימין לכביש הראשי השתרע יער
סבוך אליו נכנס בידיעה ברורה כי לא תוכל לעקוב אחריו עם
מכוניתה ולא תשאירה בצד הדרך בגללו. לאה נעצרה בצד הדרך,
השקיפה על יואב נעלם במעבה היער, מחתה דמעה ובעשותה כן מרחה
איפור מעפעפיה סביב עינה, אחר סובבה את רכבה ונסעה בחזרה
לדירתם השכורה.
כמחצית היום העביר בשיטוטיו ביער. על פי ידיעתו את המפה, הניח
כי עליו להתמיד בהליכתו צפון מערבה, למורד הרי עוץ הסובבים
לעיר, וכך יגיע לאגם הגדול, ברם, עד כה לא נראה קצה היער
לפניו. קרחת יער הזכירה לו את ימי ילדותו הרחוקים. עם חבריו
נהג לשחק במקום ההוא. התרגשות גברה בתוכו עת זיהה את העצים
עליהם בנו מבנים, מאחוריהם התחבאו והפליגו בשעשועי דמיונם
הפרטי, כשם שפוגשים אדם זקן לאחר שנים רבות, חשב לעצמו, גם
העצים מאז ומעולם היו ותיקים מהם. "אקווה סזוהי הדרך הנכונה"
הרהר בקול. הליכתו הואטה במידה ניכרת עת החל לעלות לגבעה
התוחמת את היער עם מצוקי האגם, אך בשל רגלו הפגועה לא העפיל
לראשה אלא המשיך בשיפוליה עד הגיעו לצדה האחר, הגבול הטבעי-
"עד לכאן היער" לחש "ומהמקום הסה נראים השדות המקיפים את
האגם." למרגלותיו נפרשה בקעה רחבה וירוקה ובמרכזה אגם צלול.
יותר מכל הבחין בשקט אשר הופר בשל ניעת העצים בלבד. "ארד מטה!"
אמר בקול והופתע לשמוע את קולו, קול האדם היחיד סביבו. את
הירידה עשה במהירות, שכן, הרשה לעצמו להדרדר מטה. "סלע נוסף.."
הזהיר עצמו "הופ! הנה עוד אחד!" כך ירד אל הבקעה הירוקה.
אדמומיות הערביים כבר החלה ועמה צינה קלה. אמנם לא היה זה קיץ
ובכל זאת הורגשה הלחות היטב בבגדיו המיוזעים. במשך כל זמן
שהותו ביער הפריד יואב מחשבות אבדון וזכרון ילדיו והתמקד
בזכרונות של ילדות, בחבריו הטובים ואהבותיו הנכזבות. "תודה
לך" סח מעת לעת ונזהר על צעדיו. "אם אמות אסאל אותו" נזכר בסבו
המנוח.
מתוך תקווה שזכרונות ילדותו אינם שגויים, שם פעמיו אל הבקתה
הרעועה שבראש תל מעל האגם בעודו מפלס דרכו בשדה שעורה לא
מגודר. "אליהוא, בדחן שכמותך" צחק חרישית למראה חברו אליהוא
בדמיונו, ביום בו החליט זה האחרון לכבוש את הבקתה באמצעות מוט
עץ מחודד ושקיק חול "להשליך על הזקנות הרשעות". בסיכומו של דבר
לא כבש אליהוא את הבקתה, למעשה, לא הגיע אליה כלל- עם רדת
החשכה סב על עקביו וחזר לביתו. שלושת החברים אשר סירבו לצאת
עמו לקרב הכיבוש קיבלו את פניו בלגלוגים והקנטות שנשאו עמם
לגיל הבגרות. שלושה כוכבים כבר ניכרו במרום, הירח החל בזריחתו,
אך טרם חשכה הארץ לחלוטין. יואב חש עייפות ורעב. "זהו עודנו
סטח העירייה.. כן?" שאל עצמו "סמא הרסו את הבקתה לאחרונה?"
המשיך. צער בקרבו גאה שנית, כשם שהציפו בבוקר. כלום לא האמין
בנו? שאל עצמו, כלום זהו הגמול הראוי לו על אמונתו זו?
עייף, התיישב על אבן גדולה עם אובדן קרן השמש האחרונה. הוא
מישש את ארובת עינו, חש כאב, אולם לא ראה דבר. את ראייתו לא
איבד, ידע, שכן, במהלך היום, בשעות האור הצליח לראות פרטים
בודדים, כפי שהתירה עינו הנפוחה. הוא לא זכר במדויק כיצד נפגעה
עינו, רסיס זכוכית, שיער, בשעה שניתץ את חלון הראווה, שמא לפני
כן. "גיל?" קרא מיד בשמעו קול ריסוק ענפים יבשים מאחוריו "גיל?
היכן אתה?" עינו המתפקדת חיפשה בינות הצללים את דמות בנו, ללא
הצלחה.
רחש נוסף נשמע מימין לו. יואב הפנה ראשו לכיוונו וראה- הילת
אור כתומה וחלשה הבליחה. "סוהי הבקתה!" קרא "אתחיל ללכת." הוא
נעמד . "כדאי לחכות לגיל- גיל!" פקד אך אין עונה. הוא התמתח
קלות והחל בצעידתו: "למה גיל לא איתי?" שאל והמשיך.
הבטנו ביואב מדבר אל עצמו, בעיקר שואל ללא מענה. את שמנו לא
הרבה להזכיר, לאהבה או לברכה, אמונתו עודנה. מפעם לפעם הכניס
ידו בהיסח הדעת לכיס מעילו, שם מונח הספר, ובכל פעם אשר חש
בכריכתו שלף ידו משם במהירות. אף לא פעם אחת הוציאו מהכיס.
הבחנו שהוא מפחד מהספר, מפחד מהדברים שלדעתו כתובים שם.
"אלוהים" אמר ממעמקי העמק מתחת להר אשר בראשו ניצבה הבקתה
המוארת. "אלוהים!" קרא בקול ולפתע חש כיצד כל זעמו וכעסו עולים
מעלה, השתלטו על ראשו, פתחו את עינו הנפוחה, העצב נזל לעבר
רגליו והרימו מעלה בהר מבלי שיחוש בכאב ההליכה כלל. במקום זאת
הזיל דמעות. במהלך עלייתו התנשף ממאמצים ומנשימתו הקטועה בשל
הבכי. עלייה תלולה למדי על אדמה קשה וגדושה באבנים קטנות.
פעמיים כמעט והחליק מטה, אך לא היה מודע לכך- יואב התנתק
מתחושות הכאב והנוחיות עם התפרצות העצב והכעס בתוכו. תוך דקות
ספורות טיפס את צלע ההר והגיע לקדקדו. את אורות הבקתה ראה
קרובים מאי פעם בחייו.
הבחנו בהתלבטותו: הוא עתיד להתמודד עם אגדה מימי ילדותו ושאלות
החלו להישאל- הייתכן כי מעולם לא היו שם אותן זקנות או שמא היו
ואינן עוד וזרים רכשו את הבקתה? אולי מאז ומעולם הבקתה לא
הייתה אלא מקום שומם..
רגליו קירבו אותו לבקתה צעד אחר צעד ובלבו התרגשות. בקתת עץ.
מדוע בקתת עץ, כאן, בארץ עוץ, שאל עצמו. "לפני סבוע שוחחתי על
בקתות עץ עם חבר" נזכר בקול. חבר זה משתוקק לייבא עצים בכדי
לבנות בקתת עץ ויואב הסביר כי עץ עשוי להירקב לאורך זמן בשל
האקלים החם באזור.
שקט שרר סביבו מלבד יללות תנים רחוקים ורוח חזקה בשל הגובה הרב
אליו העפיל ובעטיו של השטח הפתוח. האוויר התקרר עם רדת החשכה
כל כך, חשב, עד כי גם הצרצרים ושאר הרמשים חיפשו מפלט והסתתרו
בעמקים ובמחילות. כבל חשמל בודד חובר ברפיון לאנקול משרשרת
העמודים אשר נמשכה מסביב לאגם. יואב השתהה בעמדו על המדרגות.
"להקיס על הדלת?" שאל בלחישה והיסס. הוא קרב פסיעה נוספת אולם
בטרם הספיקה לחוש ידו את דלת העץ נשמעה תזוזת המנעול מבפנים
ובחריקה נפתחה הדלת. גברת זקנה אפורת-עור הלבושה בחלוק לבן
מעוטר בפרחים דהויים עמדה מולו. "שלום לך, ילדי". חייכה ושן
בודדה נחשפה מבין שפתיה הקמוטות.
"אתן.. אתן באמת כאן" התפלא.
"זה ביתנו, כמובן" ענתה לו בחיוך אשר פער עין אחת על חשבונה של
אחרת וסימנה בידה להיכנס. "מדוע הגעת כה מאוחר לכאן?"
מרגע פתיחת הדלת חש כי הוארה סביבתו, התרגשות שמחה אחזה בו,
ולא עמד על טיבה של זו. "סלום לך, גברתי.." השמיע קול חלוש.
הגברת פרצה לדבריו:
"להתאמץ אינך צריך, היכנס ואחר כך נמשיך " החוותה קידה. הוא
צעד פנימה והדלת נסגרה מאחוריו. עת רחקה הגברת ממנו נוכח כי
הבקתה נעמה עבורו הרבה יותר מכפי שדמיין. אוויר חמים וריחני
עטף אותו, החדרים הוארו יפה, רצפת העץ אינה חורקת. שתי ישישות
נוספות קרבו לאטן מתוך החדרים אל המסדרון ונעמדו- אחת תחת
משקוף המטבח, השניה תחת משקוף חדר שינה. נקל על יואב להבחין
ששתיהן עיוורות.
"הו זר מליל שחור, את שמך אנא אמור " חרזה הישישה הראשונה.
"יואב" ענה והרגיש כילד קטן אובד. הרגשתו זו התעצמה בעת שבחן
את פנים הבקתה, ציפוי הקירות, דלתות הכניסה לחדרים ופנימה להם,
ככל שמיקומו הנוכחי אפשר לו: נסיון לזהות רהיטים, להשגיח
בתמונות, להכיר את הבקתה. "שם שמח, שם נלהב" אמרה הישישה
הראשונה "שמי זליפה, מקווה שתאהב (שם מעט קשה לביטוי, הכל תלוי
באופן ההיגוי)" וחייכה. שניות מספר הישיר מבט לעיניה בכוונתו
לראות בבירור את גלד העין החסרה וניסה למצוא הסברים לכך במוחו.
"בלדדה הביישנית" הורתה על חברתה שעמדה על מפתן המטבח "אינה כה
דברנית" וזו האחרונה הושיטה את ידה הרועדת. יואב קרב אליה,
ובהגיעו אליה ליטפה את לחיו. דבר לא אמרה מלבד "אניאו...
אניאו...". בעדינות הסיר את ידה הרכה והרועדת ופנה לישישה
השלישית: "שמי יואב.." אמר לארובות העיניים הפעורות. זו צחקקה
חרישית ופנתה למטבח. "צופרה המצחקקת, לנו היא כמו אם; סור נא
למטבח, המזון כבר התחמם" למד לזהות את דיבורה של זליפה, הדוחקת
בו לבוא בעקבותיה. הארוחה אשר הוגשה הורכבה מתפוחי אדמה
אפויים, מעט שעועית, פת לחם ותבשיל אורז, מעל כולם יצקה צופרה
רוטב עגבניות סמיך. "ישמרני האלוהים" חשב לעצמו בראותו את
תכולת קערת המזון, עצם עיניו, טבל את הכף בשעועית והניחה
בעדינות בפיו. הטעם ערב לחכו.
לא עברו אלא דקות ספורות וכבר סיים את כל המזון שהוגש ואף ביקש
מנה נוספת- "עד כדי כך רעב האדון? התרצה שצופרה תכין לכבודך
המקלחון?". הוא הנהן בהתלהבות, וכמו נשכחו תלאותיו עד כה, חש
בטחון ותקווה.
בחדר האמבט המתינו לו אמבט מתכת חלוד, שני דליי מים רתוחים
שהוכנו מבעוד מועד, ודלי מים קרים מהאגם לצינון. אחר, התנגב
ושב ללבוש את בגדיו הממורטטים הקרושים מדם וזיעה. הוא חש צער
על שהתנקה ונאלץ ללבוש את בגדיו הישנים, וצופרה, כמו קראה
מחשבותיו ניגשה אליו בצחקוק והושיטה לו חלוק רחצה נקי. "המתלבש
בחלוק אתה? ילדי?" שמע את זליפה מחדר רחוק יותר "הנח אותם על
הרצפה, את עצמך אל תטריד." זליפה ישבה במטבח, בהתה בחלל.
"כרצונך" החזיר לה ומיהר לעשות כדבריה. היא ישבה בחדרה על
כורסא ופנתה עם פניה אל עבר החלון וגבה אל הדלת.
"האם את דברי שמעת? האם את בגדיך הנחת?" שאלה כשקרב אליה.
ארובות עיניה של זליפה היו ריקות לחלוטין, בכך הבחין כשתמה על
פשר ישיבתה חסרת התזוזה וקרב אליה. "רק קודם היא הייתה שם" חשב
בקול מבלי לשים דעתו לכך. "כן" ענה. מנגד, הביטה בו צופרה
בעין אחת המתאמצת יתר על המידה. עירום נעמד מול צופרה, הגיש לה
הבגדים לקול צחוקה ולבש את החלוק הנקי. "אולי בשינה תחפוץ?"
נשאל לפתע על ידי זליפה "על מיטה כארי לרבוץ?" בהליכתה השפופה
מיהרה צופרה לאחד החדרים וסגרה הדלת. "את מיטתך מציעה היא, הרי
אתה, אינך ברברי" המשיכה בישיבתה הדוממת את חרוזיה, "בלדדה,
ברשותך, תשב אף היא בחדר" גיחכה "על הכסא תהא היא, לבושה
סוודר", בשרוולה ניגבה שובל רוק מלחייה, "הרי לא מתמול שלשום
זהו חדרה"
" אין כל בעיה" ניסה יואב לקטוע את חריזתה
ובכן, שן לך, בני, אל תהא לך דאגה!"
המקלחת השכיחה ממנו דבר קיומה של בלדדה, ברם, כאשר נכנס לחדר
הבין: בלדדה, רטובה משתן ישבה על כסאה ומלמלה לעצמה. טרם לבש
כותנתו מיהר למסדרון הבקתה ומשם לחדרה של זליפה: "היא.. אני
חוסב .. " גמגם "היא רטובה קסת." צחקה צופרה, קולה נשמע מכיוון
המטבח ובצחוקה העיבה על דברי זליפה, אף לאחר שקרב אלי כסאה. זו
האחרונה חייכה לעברו חיוך ריק משיניים.
שינה- באמצעות השינה בני האנוש מנהלים דו שיח עם הכרתם התחתית,
במגוון דרכים, רובן מושפעות מאירועים בחיי האנוש. בזמן השינה
נשמת בן האנוש נוטשת את הגוף, ובחסות ממלכת אשמדאי מרחפת
בממלכות שונות מזו אשר לה הורגל. גם בחלומותיו לא חדל יואב
להאמין בנו:
"לאה.. איפה גיל?" שאלתי. "מיד יביאו אותו.. לוקח זמן.. הם
צריכים להלביש אותו יפה, לנקות אותו קצת"
אנחנו ממתינים. אינני זוכר שהייתי פה בעבר, אולם לאה נשמעת כה
בטוחה בעצמה.. מה המקום הזה? כיצד הגענו לכאן? אני נהגתי בדרך
הזו? אנחנו ממתינים מחוץ לשער רכבים גדול נעול, ולצדו דלת עבה,
נעולה אף היא. "מרפאה?" צועקת לאה לאינטרקום "ההורים של גיל"
מדוע מרפאה?
"מיד יבוא" מודיעים. לאה רוטנת על העיכוב הרב. "היית פה
בלעדי?" שאלתי אותה והיא צחקה. "בוודאי! אני מגיעה לכאן כל
יום.." וממשיכה בקול מלגלג "גיל הרי לא קשור אליך.. נכון?".
נותרתי ללא מענה. מעברו השני של השער הנעול נשמעות צווחות
נוראיות. "מי סורח?" ניסיתי להבין את פשר המקום- "חדל עם
השאלות הללו!" הרצינה "אינני יודעת.." חתמה. ממרחק זהיתי את
גיל- רזה, כחוש כמעט, הליכתו האיטית החולמנית, ומעט לפניו, קרב
אלינו במהירות רבה יותר, גבר מזוקן בחלוק לבן.
כעת לגמרי התבלבלתי. מה קרה לו, לגיל? אני חושש לשאול את לאה,
ומנסה להעלות סברות אך נעצרתי: גיל, בצעדיו הקטנים והאיטיים,
בידיו המכופפות בזויות שונות, נוגע בקצה אפו באצבעותיו, פעמים
בעצמה ופעמים בעדינות.
הזהו גיל? הוא נראה כבן עשרים, אולם אינני בטוח. עת היה גיל בן
עשרים החל את עבודתו במפעל הייצור, לא במקום כזה, לא ככה.
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו ארוכות. לאה ניסתה להצטרף ולא
הרשיתי לה. בכיתי את גורלו, על כך שלא יהיה מנהל פס הייצור.
"לאאא לאאאא" לחש ונגע בקצה אפו. אמו חיבקה אותו לאחר שהרפיתי,
ונשקה על לחיו. "הוא בסדר?" שאלתי את הגבר המזוקן שהביאו
אלינו. הוא הנהן בשביעות רצון "הוא ילד טוב.. גיל חמוד"
"איך הוא אוכל?" תקפה לאה את המזוקן "הוא לא אכל טוב, איך הוא
אוכל עכשיו? נותנים לו לאכול?"
"התחלנו להגיש לו מזון טחון, כך שהוא חזר לאכול שוב" ענה.
הגבר נפנף ידיו אלינו לשלום, פתח את הדלת בצרור מפתחותיו
הרועש, סגרה ונעלם מעינינו. "יוומה יוומהה.. לא לאאאא, גיל
גילגיל" המשיך בני לדבר עם עצמו. "איך גיל מרגיש?" שאלה לאה
בקול ילדותי, "גיל רוצה לאכול. גיל מרגיש בסדר" הישיר מבטו
אליה לכמה שניות ושב להתכנס בעולמו.
"האם הבאת את הממתקים בשבילו?" פנתה אלי. ממתקים? התקשיתי
לזכור. ניגשתי לרכב והוצאתי שקיק ממתקים שהמתינו במושב האחורי.
בעודי שב עם השקיק השחור וגיל מביט לעברי רגע אחד, משתף את לאה
במבטו וכשהפנה ראשו מעלה אמר: "אוכל אוכל אוכל". אין זה גיל
שלי.. "גיל?" ניסיתי לדבר איתו, אולי אוכל לתקן את המצב, שמא
הוא חולה ותכף יבריא "מי חמוד סל אבא?" שאלתי. "גיל גיל גיל
חמוד חמוד" ענה בניסיון לקחת מידי את השקיק. הרפיתי ממנו.
בן רגע נקרע השקיק: שלל סוכריות צבעוניות,אריזות ממתקים נפלו
ממנה, פרות ושוקולדים נפלו מטה. בידיו היתה חפיסת שוקולד,
עטיפתה נתלשה במהירות והשוקולד הוכנס בבת אחת לפיו, מלכלך את
ידיו ופניו ברוק וקקאו. כואב לי לראות זאת, אך איני יכול
להפנות את גבי אליהם, לאה תיפגע. יודע אני כי זהו בני, אולם,
לא כך אני זוכר אותו. היתכן וחלמתי על משרת מנהל פס הייצור?
אם כן, היכן מיכל? מה היא עושה כעת? "הוא לא הבן סלי" לחשתי
ללאה באוזנה. היא סובבה פניה אלי בזעף, וטרם הבחנתי סתרה לי
"אתה לא תדבר עליו ככה. אתה חולה בעצמך!" גיל לא הוטרד מכך:
"גיל גיל גיל גיל.. אוכל אוכל" חייך בסיפוק "גיל לזרוק נעלים"
הלכתי לחניון הרכבים, השארתי אותם שם- לאה וגיל שהמשיך לדבר עם
עצמו, אני נכנס למכוניתנו ותוך שניות פורץ בבכי.
התעורר יואב משנתו והבין כי בכיו העיר אותו- הכר נרטב
מדמעותיו. מנגד ישבה בלדדה, חרישית לוחשת לעצמה שברי משפטים.
שברי משפטים אלו, הסיק, התמזגו בחלומו כדבריו של בנו. ברם, האם
חלום זה היה שחזור של חייו טרם האובדן או בלהה יחידה אשר כל
מטרתה להטריד? אימץ עצמו להיזכר. "סלחי לי, את מטרידה את סנתי"
לחש לעיוורת ללא מענה- "אניאו.. אניאו".
בעודו שוכב בהה בחלון וקיווה כי ירדם בשנית. מחשבתו החלה
מטשטשת, עד מהרה עיניו הוסטו אל תקרת העץ וסרקו את הנקבוביות
ופיתולי הקורות, אחר, כרעו תחת העייפות. "אלוהים" סח חרישית
"אלוהים.. מה עשיתי רע? מדוע תתעלל בי כך? אלוהים.. בבקסה,
עזור לי.."
"הספר" נזכר לפתע "היכן הספר? היה בכיס המעיל.. אך.. היכן
המעיל? צופרה לקחה אותו, כן? לכביסה, כן? כיצד נזכרתי בספר זה?
הוא ספר מזיק, רע" מחשבותיו יסרוהו עד אשר נרדם.
"לאה! הפסיקי עם הסטויות! את יודעת סאת טועה!" צעקתי עליה.
כואב לי לצעוק עליה בכל פעם מחדש, אך אני מרגיש כי אין לי
ברירה אחרת- "מי התקשרה הביתה וחיפשה אותך? ענה לי!" לא ידעתי
מה לענות, כל תשובה תהיה שגויה. "הפקידה בבנק".
"פקידה בבנק? פקידה בבנק לא צוחקת כשהיא משוחחת בטלפון!" ענתה.
- את יכולה לסחזר בדיוק מה היא אמרה לך?
"כן!" ועיוותה את קולה באופן מזלזל "שלום.. אפשר לדבר עם.. חי
חי יואב? חי חי חי.. אה! הוא לא נמצא? טוב.. אנסה אחר כך..
להתראואות" זימרה בקול גבוה. "אתה אומר שהפקידה בבנק מדברת
ככה?" תקפה.
"בדיוק!" עניתי. "לו הייתה לי מאהבת הייתי מסכים סהיא תתקסר
הביתה? יס לי משרד, יס לי טלפון נייד ומסכירה.." וקיוויתי שהיא
תתרצה, לפחות עד הפעם הבאה.
"באמת?" קולה החל להישבר. "בוודאי! אני אוהב אותך! לעולם לא
אהיה עם מיסהי אחרת!" קרבתי אליה וחיבקתיה. היא השיבה לי חיבוק
"גם אני" נשפה באוזני והתנשקנו. היתה זו נשיקה סוערת. הילדים
ישבו בחדר האורחים צופים בטלוויזיה, אף על פי כן נעלתי את הדלת
באחת ההפוגות הקצרות מהתעלסותנו, חלצתי נעליי ושבתי לאהובתי
שהמתינה לי בלבניה בלבד על המיטה. "לא הצלחתי להוריד אותם"
לחשה "אולי תוכל לעזור לי.. " לא נזקקתי לזמן מרובה וכעבור
רגעים מעטים שבתי לנשקה על שפתיה, ידי מלטפות את גופה העירום
השוכב לצדי ומתנועע באיטיות ובהתאמה למגעי. עת הפשיטה אותי
התיישבה עלי, רכנה לעברי- קודם חזה, אחר כך פיה נצמד לצווארי
ונשמעה צרחה
במהירות ובלי משים הדף את בלדדה מעליו, זו המשיכה לצווח
ולהכותו. הוא היה שרוי עדיין בקסם החלום על אשתו-
"די!! מטורפת!! חדלי!!" צעק חזרה כשהתעשת, לא מחוסר אונים,
ידע, אלא בכדי שחברותיה תבאנה לעזרתו. בלדדה הוטחה ארצה, אך
נעמדה שוב, והיתה בדרכה אליו. תחילה חשש כי דמיין הבזק אישון
וכשנעמד מולה הביט בה בעוד היא מתכוונת להכותו באגרופיה.
בגולגולתה היתה עין. הוא הטיחה לרצפה פעם שנייה עם כף יד פתוחה
לרווחה. אחר, התכופף וסטר לה.
בלדדה, שרועה על הרצפה החלה בצעקות ואנקות- "אניאו.. אניאו..
אניאו". יואב התכופף לעזור לה. "אני.. אני מסטער" ניסה לגבור
על קולות היבבה שצרמו את אזניו, וגרמו לו לתהות הכיצד חברותיה
לא שמעו את המתרחש עד כה. אט, סייע בידה להזדקף. בעודו תומך בה
צעדו יחדיו כפופים, הוא- בשל הפרשי הגובה והיא- בשל גילה, לכסא
עליו ישבה טרם המהומה. "אניאו" חזרה ואמרה עוד ועוד.
קול תרעומת נשמע.
בלדדה ויואב קפאו במקומם. רגעים בודדים חלפו במהירות ותרעומת
נוספת נשמעה.
"לא אקח את העין!" קרא יואב.
צעדים כבדים ורבים טופפו בבקתה. בן רגע ראה את צלליותיהן של
צופרה וזליפה בפתח הדלת. "התוכל פעם נוספת לחזור על דבריך?"
שאלה זליפה ופניה הביטו בחלל החדר אגב גירוד גב ידה "האם תנסה
לפגוע במארחותיך?"
על אף החשיכה ראה יואב בבירור את הבעת פניה של זליפה. "התוכל
פעם נוספת לחזור על דבריך?" שאלה באיטיות "האם תנסה לפגוע
במארחותיך?" סיימה ורעד בקולה.
- סירבתי לגנוב לכן את העין - ככל הנראה חלום רע,
מיסהו בחלום פקד לגנוב את העין אך סירבתי. סירבתי. כן..
זליפה, בעיוורונה, הפנתה פניה אליו. פרצופה המחוטט נראה לו אף
ארוך יותר עת מחציתו מוארת באור ירח ומחציתו בעלטה. "מדוע בוכה
זו בלדדה? מה פשר המשפט שדיברת?" תבעה ממנו. לעומתה, צופרה
צחקה ממקומה לצד הקיר. הן מסוגלות לראות אותו, חשב, הן קוראות
מחשבותיו. "כיצד אעז לגנוב את עינך לאחר הכנסת האורחים
הנפלאה?" שאל בשוותו לעצמו ארשת פליאה. הוא קיווה לתמימות
מחשבתית, למען לא תתכעסנה עליו שלושתן. אצבעותיו מוללו אחת את
רעותה.
"אדם רע, מסוגל לכל" התריסה לעברו זליפה "ואנו, הזקנות, בפח
פשוט ניפול." היא סובבה גבה אליו. צופרה עשתה כמותה ושתיהן
מיששו דרכן בחזרה לחדריהן. יואב נשאר בחברת בלדדה הרואה אשר
פלסה דרכה בחשכה לעבר הכסא עליו ישבה קודם לכן. למלמוליה נוספה
מפעם לפעם בת צחוק.
עודו במיטתו הרהר שנית בהתרחשויות אשר תחילתן בחלומו על אשתו,
וסיומן בהכאת בלדדה והאשמתו בניסיון לגניבה. "בלדדה" אמר לפתע,
מבלי האמן למוצא פיו. זו השתתקה. "גלי לי בבקסה מה ארע".
- אניאו, אניאו.. המשיכה בלדדה
"חדלי! עייפתי! ספרי לי את סארע!" פקד בלחישה. הוא עצם עיניו
וראה בדמיונו את חיוכה של זו, בלדדה. "בלדדה?" לחש את שמה
בשנית. "מת..מת ...מת.. מת.."זימרה והחלה לצחוק בקול. "מדוע
למות?" שאל עצמו חרישית. "אני רוצה למות.." שינה דעתו "רוצה..
אבל.. מפחד.. אסור להרוג את עצמי". צחוקה ושירתה עוררו בקרבו
תחושת תקווה, אותה הרגשה הרומזת כי המזל עשוי להאיר פניו. "באם
תהיה תאונה או אז אשמח למות" מצא פשרה עם עצמו. לאחריה נמלא
צער על שעליו למות טרם עת, על שאיבד את ילדיו, על חשיפת פן
פוגע נוסף באופייה של אשתו, על השתלשלות חייו. "מת.. מת...
מת.." המשיכה בלדדה בזמרה נעימת ילדות מוכרת לו. יואב גירד עד
דם כמה פצעי זיעה בישבנו והכאב החד הכה בו: שמא בלדדה יודעת?
בצעירותו, אהבו יואב וחבריו להמציא סיפורים ודמויות הזקנות
ריתקו אותם במיוחד. נהגו הם לייחס להן כשפים וקסמים פלאיים,
אלמלא כן- כיצד יתכן גילן המופלג כל כך? "מת.. מת.." גיחכה
בלדדה על חמתו הבוערת של יואב וזה לא יכל לה- בשנית הטיחה
לרצפה, רכן מעליה, באצבעותיו פתח את עינה הגלמודה למען תראה
אותו ותבע בלחש לדעת את סיבת האסונות הרבים כל כך, מדוע תלגלג
עליו, ברם, ידע כי תענה לו. עודו מעליה וזו המשיכה בגיחוכיה עד
אשר חסם את פיה, או אז השתנה הגיחוך ליבבות. "עכסיו אני
יודע.." קרב לאזנה, "תני לי את העין.. את העין סלכן"
הוא הידק את חסימת ידו על פיה "ואתן תספרו לי הכל". עפעפי
בלדדה נסגרו בחזקה. "פתחי עינך!" ציווה ובצוותו שלח את ידו
הפנויה ולחץ על בטנה."פתחי את העין!"
עינה נפקחה. עינה נפקחה והביטה בו בפחד ובגאווה בו זמנית.
הישישה סרבה לוותר על עינה, ואל לו לעשות כל דבר שיעיר את
חברותיה. מבטיהם הצטלבו ויואב- ידו החוסמת את פי הזקנה החליקה
לעבר גרונה.
ויהפוך בידו השניה את הזקנה על בטנה וישכב על גבה כשפניה
נושקים לרצפת העץ בעודה נחנקת: ויאמר לה: "סחררי עינך מיד, כי
דיברתי אליך" ויסב מבטו ויכנס אצבעו המורה לארובת העין הריקה
ובלדדה בכיה לא נשמע.
צקצוקי האוויר לבדם נשמעו בעוד אצבעו חיטטה בפתח החלול פנימה
עד אשר הגיעה ליעדה המיוחל ובלחיצה עדינה גלגל העין ניתק
ממקומו ונפל על רצפת העץ. מתנשף בכבדות נעמד וקרב להרים את
גלגל העין. צווחות נשמעו בבקתה עת נגע בעין. שלוש צעקות כאב
החרישו אזניו, אולם לא עצרו בעדו. גלגל העין הרירי באגרופו
הקמוץ הוא מיהר לחדרה של זליפה. כשעמד בפתח חשה בו והגבירה
צווחותיה. בקולו ניסה לגבור על קול שאונה ללא הצלחה ובמהרה גם
צעקותיו הוא התווספו לצרימות הרבות אשר הכאיבו לאזניו וראשו.
צפינו ביואב בעודו מטלטל את זליפה הקשישה ומצווה עליה לשתוק,
ללא הועיל. אמנם לא חדל מאמונתו בנו ומכוח החיים על אף
אסונותיו וניסיונותינו להחדיר ספק בלבו, ברם, באם אלו גרמו
להגחתה של אלימות ללא סייג - יואב יישפט דין חובה בגין פשעיו.
עוץ, מרחשוון תשס"א |
