השמיים מכסיפים. הים מתקמט, ופלומת גליו הרחוקים כולה שיבה.
מישהו גוסס עכשיו. אני מרגישה חגיגית, לא בכוונה.
אני יודעת מי גוסס. הידיים שלו קרות, הוא מנסה לתפוס לי בכנף
המעיל,
מחרחר בצרידות לעזרה.
אבל אני מרגישה חגיגית היום, משום מה.
זרקתי הצידה את כל מה שנשך את כפות ידיי במשך שבועות שלמים.
זה היה אחר צהריים תמים. עוד יש לי סימנים.
מישהו גוסס עכשיו, ולי לא אכפת. הוא חולה, זרוע אבעבועות, מקלל
אותי בלי הרף, בלחש ארסי, בקללות גסות בכל השפות.
שם, הוא שוכב באחת הפינות. ובכל אחת מהן. בכל מגירה שתפתח. על
כל מדף. וברדיו -
בשש מיליארד תחנות משדרים עכשיו
את מצעד הפזמונים.
הוא יונק מהאוויר, גומע בצמא את החמצן המעופש.
מישהו עובר, חסיד יומיום מתוסכל ומכונס בעצמו. הוא עוצר לרגע,
רחמיו נכמרו על האדם.
והוא זורק מטבע נוצצת על המדרכה. עיניו מזדהרות לרגע. ונכבות.
הוא ממשיך בדרכו, כולו נעלי עור מצוחצחות ומזוודה בצבע האבק.
מישהו גוסס עכשיו. הוא ניסה לומר להם, הוא לא קבצן!

ולנו לא אכפת.