26.11.04
היו אלה ימים של סתיו.
חודשים שהרגשתי שהלב מאותת ללכת ונדמה שמזג האוויר הרגיש כך גם
הוא. התחלתי להישרף בשגרה שלי והחלטתי לשנות משהו. כל יום
הגעתי למשרד ודבר ראשון התחלתי להקליד. רגשות, מחשבות, תהיות,
הכל. לא נתתי לדבר לברוח. כמה זמן עבר ושכחתי מזה פתאום ואז
שוב חזרתי לכתוב. נוצר שם מעיין בור כזה של כמה חודשים שלא
סלחתי לעצמי עליו אבל המשכתי. היום אני רואה: 15 עמודים של כעס
טהור. או אולי מהול בעצב ובתסכול. הרבה מאד תסכול ואכזבה.
נשבעתי שכשהזמן יגיע, אדפיס את הכל בלי לערוך ואתן לו.
הזמן הגיע.
לא הדפסתי כלום. קראתי שוב ושוב וערכתי ושיניתי והוספתי כמה
עמודים, אבל סירבתי להדפיס. אפילו לא בשביל עצמי, כי ידעתי,
יהיה אז את הסיכון שהוא יוכל לקרוא את הכל.

אני נושמת כעת ממכונת חמצן דמיונית. לפני שבוע בדיוק רבנו.
אנחנו אף פעם לא רבים. הוצאתי בצעקות שמאד לא אופייניות לי את
כל התסכול שאגרתי בתוכי נגדו. את כל הכעס והכאב וכל מה שהרשה
לעצמו להעניק לי, בלי בושה, בלי מעצורים. בתוכי ידעתי, שלאגור
זה לא טוב. אולי קיוויתי שהכתיבה היום-יומית תפחית מעליי את
העול ותוריד את המתחים והכעסים. אולי אפילו קיוויתי שזה מה
שישמור את הקשר שלנו שקט ובריא. הוא הרי לא מודע לכמה הוא פוגע
ואני לא רוצה להתמודד עם זה ולעזוב אותו... חשבתי שלהשתיק הכל
על ידי כתיבה רציפה, תהיה הדרך הנכונה.
חשבתי וטעיתי, כדרכי המובנת מאליה.

אז רבנו והרגשתי שהקרביים שלי יוצאים החוצה יחד עם הכל. ממש
הרגשתי שאני מקיאה חודשים של תחושה נוראית שלא רציתי שתהיה
יותר מנת חלקי.
דחינו את זה, אבל בסוף זה קרה.
נפגשנו. רק אני והוא. בלי הטלפון, בלי עשרות הקילומטרים
המפרידים בין השפתיים שלנו. ישבנו בבית קפה, שקט-רועש. הוא היה
רועש, זה ברור. אך אני לא הקשבתי לרעש. רק נתתי למיליוני
המילים לרוץ לי בראש, עיצבתי תסריטי פרידה שלא תיגמר כפרידה.
משהו שיעורר אותו אבל לא ייקח אותו ממני. משהו שיגרום לו להבין
כמה סופי אני רואה את הקשר שלנו, אבל כמה רוצה להישאר בו. עד
עכשיו לא מצאתי את המילים הנכונות. לא חושבת שאמצא. אם המבט
והדמעות שלי לא מראים את זה, אילו מילים כן?
ראיתי שהאכילה בבית הקפה לא מניבה דבר ולמרות שנורא נהנתי
להעמיד פנים שהכל אחלה, ביקשתי שנלך. בוא נלך. למקום אחר...
הוא קם, שוב משתעשע בהומור ילדותי שכבר נמאס עלי, יודעת שאם
אלך מהר מדי זה לא יפריע לו ולא יבקש שאאט. אני הרי לא מה
שמעניין כרגע. אני אף פעם לא מה שמעניין.
האטתי בלי שיבקש, יודעת שילך לאיבוד אם לא אחזיק לו את היד.
נסענו לפארק שבו הכל התחיל בינינו. הוא לא יודע, אבל מאז אותה
פעם לפני שלוש שנים, בה פשוט החזקנו ידיים ונגענו, רק בידיים,
בשקט, ברעש, בקור, בחום, פשוט נגענו בכפות הידיים כי ידענו
שאסור מעבר לזה - מאז - אני מדמיינת את זה קורה שוב. את אותו
שקט ואותה תשוקה בלתי ממומשת, את אותו רצון שלו להיות איתי
ואותה שליטה שלי ברגשות ובתחושות. אני שלטתי אז, יכולתי להסתיר
טוב כל כך את הרצון להיות איתו. הלוואי והייתי כזאת שחקנית
טובה היום. על במה ענקית בתוך המכונית שלו, אומרת לאן נוסעים
ומתי ושמאוחר מדי תחזיר אותי הביתה.
היום לא מסוגלת.
אז כן, אנחנו בפארק. שונאת לשבת לידו במכונית החדשה של ההורים,
אנחנו רחוקים מדי, קשה להתחבק. "בוא נעבור אחורה" והוא כרגיל
פסיבי, WHATEVER. לא מרגיש צורך גדול יותר לאחוז בי מקרוב
יותר. לעולם לא אצליח להבין אותו. לעולם.
עברנו אחורה. עכשיו אני היא הרחוקה. הוא מחבק ואני בוכה. אני
בכיתי ראשונה, הוא אחרי. אני הפסקתי לבכות, הוא המשיך והמשיך.
ושוב אני. ואז הוא.
וככה, בתורות, רוקדים עם הדמעות והמילים שלא מרכיבות אפילו
משפט אחד נכון תחבירית. אני שותקת את המילים ששיננתי כל כך
הרבה חודשים... "לא יכולה יותר, לא רוצה יותר... די..." ואני
שוב אומרת אותן בלב, לוקחת נשימה - 1... 2... 3... עכשיו!!!
שוב לא אמרתי. שוב לוקחת נשימה, הוא אומר כמה מילים, מתחילה
שוב לבכות. אנחנו לא רוצים לעזוב. שוב נשימה... 1... 2... נו
תגידי!, אבל אין בי הכוחות להראות יותר מדי נכונות לסיים משהו
שאני לא באמת רוצה לסיים. אבל אם יכולתי, אם הייתה הדרך, הייתי
מעלימה אותו מחיי כאילו מעולם לא הכרנו.

9.1.05
חודש וחצי עבר מאז. מתישהו באמצע, מצאתי את הכוחות לקום וללכת.