השיעמום אפף אותי מכל כיוון.
לכולם כבר היו תוכניות אחד עם השני, כולם היו עסוקים היום..
שמתי פעמיי לטלפון, מחכה בחוסר תקווה לצלצול.
נשכבתי על המיטה בהחלטה נחושה לא להרדם.
אך לבסוף השיעמום גבר עליי.
התעוררתי לאחר שעה אחת של שינה, ובראשי מיד עלה רעיון מבריק.
איך לא חשבתי על על זה!
מיד הרמתי את השפורפרת של הטלפון וחייגתי שלוש ספרות ראשונות
כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת חדרי.
לתוך החדר נכנסה קיטסי, חברתי שנודעה בכינויה זה על שם חברה
לשעבר, שהיה לו פרצוף כזה חתלתולי!!
היא נכנסה בפרצוף מוזר ושאלה:
"למי זה?" והסבה ראשה לעבר הטלפון.
"אף אחד" אמרתי והנחתי את השפורפרת לכנה.
"מה קרה קיטסי?" מיד שאלתי, בהבנת ההבעה שעל פניה.
"קיטסי, מה קרה??" הגברתי את טון הדיבור שלי.
היא הרימה את השלט של הטלוויזיה שלי והדליקה בערוץ שתיים, בזמן
לחדשות.
"גופתו של כריסטופר אבונלי, תלמיד התיכון המקומי, נמצאה ע"י
חברתו לכיתה שקבעה להפגש עימו. אך כשהגיעה מצאה את הצעיר מוטל
כשגבו מופנה לקיר וראשו מוטל קדימה.
ממצאי המשטרה הראו שהוא התאבד ולפני מותו השתמש בשבר זכוכית
שמצא כדי לחרוט על ידיו לב, את סימן & וסימן השלום. וכעת
לראיון עם הנערה שגילתה את גופתו, פטרישיה מק'ניל. פטרישיה.."

השידור המשיך.
ואני נותרתי בעיניים פעורות.
עוד מלמלתי וייללתי מילים.
קיטסי שמה יד על כתפי.
אבל לא חיכיתי שתנחם אותי, אני לא צריכה להיות כאן אלא שם.
אמרתי, הבטתי בטלוויזיה וזיהיתי את הרחוב. רצתי החוצה יחפה,
דורכת בדרכי על זכוכיות שבורות ושאר זבל.
כשהגעתי לרחוב המדובר ראיתי רק ניידת משטרה אחת ואמבולנס. עוד
הספקתי לראות את שק הוגפות נסגר על כריס, חברי הטוב ביותר. וגם
ראיתי שהוא לובש את החולצה. הקלה מוזרה נפלה עליי כשהבנתי שאני
גם לובשת את החולצה. בכיתי והסתכלתי לימיני, שם הייתה פטרישיה
מק'ניל, בוכה למצלמות הטלוויזיה. הכלבה חיכתה שהמצלמות יכבו
כדי לחזור לחייך ברשעות ולהתאפר. כמעט שחנקתי אותה.
איך היא יכלה לעשות את זה?
ויותר חשוב- איך הוא יכל?..
הוא היה כזה בנאדם מדהים ושמח, תמיד עודד אותי כשהייתי עצובה.
לא ייתכן שהוא התאבד.
אבל ראשי היה עסוק בחולצה, עם ההקדשה הכי הכי שבעולם:
"לביילי
לנצח גם במוות
כריס"
הזלתי דמעה על ההקדשה. הו, האירוניה.
חזר אליי בפלאשבאק איך אני וכריס נפגשנו..

מחנה קיץ לפני שנתיים.. היינו בקבוצות לפי ערים ולכן רק בלילות
נפגשנו, כשכל קבוצה חזרה מהמסלול שלה. נהיינו חברים טובים
וכשבאתי ביום האחרון לבקש ממנו את הטלפון שלו האוטובוס שלו כבר
יצא.
הייתי נורא עצובה עד..
שהוא עבר לבי"ס שלנו. כן, הוא אפילו היה בסוף בכיתה שלי!!
איך הוא נבהל כשחיבקתי אותו, עד שהוא הבין מה הולך וחיבק אותי
חזרה. העברנו חוויות עשיתי לו סיור בביה"ס ונהיינו שוב חברים.
החברים הכי טובים שיש.
היה לנו מקום מיוחד כזה, שדה סודי מיוחד שהגענו אליו מפירצה
בגדר ביה"ס.
היה לנו שם עץ אחד גדול ועליו בנינו מעין בית על עץ.. בלי
קירות וגג, רק ריצפה מרפסודות של ל"ג בעומר שגנבנו.
באותו היום בו קיבלתי את החולצה שלי והוא את שלו עלינו לבית על
העץ והוא אמר שיש לו בשבילי מתנה, לפני שהספקתי לומר שגם לי
הוא הוציא מתיקו חולצה של איירון מיידן. הלהקה האהובה עלינו.
עם ההקדשה שהזכרתי קודם. החלק המדהים היה זה:
גם אני הבאתי לו חולצה של איירון מיידן, בדיוק באותו יום!!
עם ההקדשה:
"לכריס
לנצח גם במוות
ביילי"
המשפט, לנצח גם במוות, היה מתוך סיפור קצר שכתבנו יחד על שני
חברים טובים. שנינו נורא אהבנו אותו. מיד צחקנו שוב על העובדה
שאנחנו נשמות תאומות ושנינו שלפנו מספריים. גזרנו שנינו את
הצווארון ואני עליתי לענף אחר בזמן שהוא החליף חולצה. כששנינו
סיימנו והיינו לבושים בחולצות החדשות, כל אחד החולצה שהשני
הביא לו, קפצתי עליו בתור צחוק. הוא נבהל נורא ושנינו נפלנו
מהעץ, שלא היה גבוה כ"כ, והתגלגלנו במורד גבעה. נחבלנו לגמרי
ואז כשהגענו לסוף ההתגלגלות הנוראה נפלנו ישר לתוך ערוגת
סירפדים..
נכוויתי ביד, באחת האצבעות.
"איה!!" צרחתי.
הוא אחז בידי ונשק לאצבע.
"עד החתונה זה יעבור," הוא צחק..
צחקתי יחד איתו..
משם הבטנו אחד לשני בעיניים.
חשבתי שזהו זה. היינו כל כך קרובים, עד שהרגשתי את נשימתו
מתנגשת בשלי.
אבל אז התרחקנו.
"זה בטח לא רעיון טוב," הוא אמר ואני הסכמתי מיד בלי היסוס.
תמיד חשבתי עליו כנסיך. הוא היה הנסיך שלי. אבל השאלה היא אם
היינו צריכים להתנשק עוד אז, כמו שלגייה והנסיך. מעניין אם
שלגייה הייתה חושבת שככה הולך להגמר הסיפור עם הנסיך שלה.

יום אחרי מותו של כריס הלכתי לחדר המתים.
"מכאן העלמה אבונלי" אמר הרופא. לא הייתי העלמה קורדיי, אבל זה
חשוב מדי. הייתי חייבת לדעת אם זה באמת הוא. והייתה לי דרך
לדעת:
הייתה לו צלקת מתחת לעין הימנית, שאני גרמתי לו, כשבטעות תקעתי
לו סנדה בעין במחנה.
הוא הראה לי איפה הגופה (היא עוד לא הייתה בתוך ארון) ואני
הלכתי. ברגע שהרופא עזב נשמתי נשימה עמוקה והסטתי את הסדין.
ראיתי את השיער המבולגן והלא מסורק שלו, ועיניו היו פקוחות. לא
היה צורך להסתכל בצלקת. מיד כשראיתי את עיניו ידעתי שזה הוא.
עיניים כחולות, עמוקות כמו הים, יער סבוך בו הולכים לאיבוד
לנצח.
כמו שהוא הלך לנצח.
הסתובבתי בחדר ומצאתי כוס. ניפצתי אותה על הריצפה ולקחתי את
אחת הזכוכיות הגדולות.
דמעה גדולה ירדה על לחיי וכבר החלטתי בלבי. הנסיך שלי שוכב כאן
מת..
בתנועה חדה העברתי את הזכוכית על שפתיי. כעת הזכוכית נפלה על
הריצפה, מרוחה דם. באתי אל המיטה הקטנה, אל הנסיך שלי. נשקתי
לשפתיו בשפתיי המדממות בלחישה אחת..


"לנצח גם במוות.."