אומרים שהצבא משנה אותך, גורם לך להתבגר.

החבר'ה מהפלוגה ואני בדיוק נסענו למחסום, לעצור כמה ערבים
סוררים.
בהתחלה, בג'יפ, הכל היה בסדר. ראובני הביא לי מסטיק ואברמי דאג
לשיר שירים מזרחיים בעליצות, מה ששמר בהחלט על מצב רוח מרומם.
אחר כך, עשר דקות נסיעה, מצאנו ערבי אחד מנסה להתגנב פנימה
מעבר למחסום בלי אישור, ראובני ועוד אחד -  הם קראו לו שאול
האשכנזי (למרות שהעור שלו - ואולי בגלל זה - היה חום חרא) -
תפסו אותו והורידו אותו במכות על הברכיים. אחר כך הם לקחו את
רימון היד שהיה לו והיכו אותו במרץ תוך כדי צרחות.
"יא בן זונה, עוף לנו מהשטח, תראה מה נעשה לאמא שלך, לאשתך,
לילדים."
הם ירו לו בכתף ונכנסו לג'יפ. המפקד נראה די מרוצה מכל העסק,
והיה לו מעין חיוך מטומטם על הפנים. אני לעומת זאת ישבתי על
הג'יפ בפה פעור, ואז הקאתי.
כשהצלחתי למצוא את המילים שוב, ביקשתי לחזור לבסיס בתואנה של
קלקול קיבה. הם האמינו לי. הטבח של הבסיס שלנו היה ממש גרוע.
בסביבות עשר בלילה דפנה התקשרה אלי. היא סיפרה משל עלוב על
נמלים או משהו, ודיברה על נאמנות ואהבה, ועד שקלטתי שהיא נפרדת
ממני עברה חצי שעה של בזבוז בטריה לפלאפון שלי.
בהתחלה זה לא עשה לי כלום. אחר כך בכיתי.
ואז המפקד שלנו נכנס אלי לאוהל, בדיוק בזמן לראות אותי בוכה.
"מה קרה יא נקבה? קצת מכות ואתה כבר מתבכיין כמו נקבה קטנה?"
יכולתי להחזיר לו. יכולתי לקום ולצעוק עליו, יכולתי להגיש
תלונה, יכולתי לקחת את סכין הקומדנו שהאשכנזי תמיד החביא בגרב
שלו ולהרוג את המפקד. אבל לא עשיתי את זה.
חשבתי שזה לא יזיז לי, ועוד איך הזיז לי, פגיעה ישירה לראש היא
הביאה לי.
הפכה אותי לשפוט של הסאדו והמשחקים החולניים שלה, ובסוף עזבה
אותי לטובת מישהו אחר, פחות מכור, אחד שצריך 'לעבוד' עליו.
אז הלכתי להוציא את הסכין קומנדו של האשכנזי מהגרב ותקעתי אותה
לעצמי עמוק בגרון, סתם כדי להרגיש עוד פעם איך הכלבה הזו מגמדת
אותי, מזיינת אותי וזורקת אותי לטובת מישהו אחר. אה, וגם אולי
בשביל הערבי הזה שעבר עינוי פלוגתי, ובשביל המפקד שלי שילך
לעזאזל, ובשביל לסתום לראובני את הפה וגם סתם כדי ללכלך את
הסכין של האשכנזי כי זה מרגיז אותו.