היא
כולם מדברים סביבה ואף לא אחד נוגע. בכל זאת היא כאן, ביניהם,
מעבירה את הזמן, סוגרת מצוקות בלופ של שעות האילחוש השבועיות,
והיא לא ממש צריכה את זה אבל פוחדת לנסות משהו אחר. זה מאיים
מדי. היא צריכה בטחון, והיא משיגה את זה בדרך לכאן.
כשאת מכירה את הדרך שאת הולכת בה, קל לך יותר לשאוב ממנה
וודאות. קל היה לה יותר לשאוב וודאות כזו מאשר לתור אחריה
בחושך בין קרעי הנפש. קל מאשר להתייצב מול לבטיה, שגרמו לה
לשוב לפאב הזה כמעט כל שבוע ולסלק אותם אל תחתית הבאר,
שבקרקעית הקיבה החמושה מכל טוב ארסנל הבר. הדרך תמיד ברורה,
וודאית ונוחה, עד שהיא מגיעה לפאב. אז מתחיל המאבק שלה עם
עצמה. צריכה לשבור את המעגל, צריכה לפרוש כנפיים, אבל היא לא
מאמינה שיש לה כי היא לא יכולה להסתכל לעצמה בגב. וגם אם היו
לה, מה היתה עושה איתן? היא לא מאמינה שאפשר לעוף ולכן היא
מטביעה עצמה באלכוהול וזרות. כלפי כולם כי ממילא כולם רחוקים.
אבל גם כלפיו, כי הוא יכול להיות קרוב מדי והיא עדיין לא
מוכנה. היא רק לא יודעת שאי אפשר להיות מוכנים תמיד, לפעמים
צריך לדעת להרפות, ואז זה קורה. בינתיים היא לא מרפה. עד מתי
כאב עמום בבטן יגבר על המחשבה? מתי להפך? ומה כבר עדיף?
החנתה את המכונית במפרץ החניה, ממש מול הכניסה לפאב. היום שיחק
לה מזלה והיום יש לה מקום חניה. 'זה כל המזל של הערב,' הרהרה
לעצמה, אבל קיוותה שזה רק סימן להמשך ערב טוב. מאוחר יותר
הגיעה למסקנה שהאנשים לא מעניינים אותה. העצוב בכל זה, הודתה
בינה לבין עצמה, שהיא ידעה את זה עוד לפני שנכנסה לפאב, עוד
לפני שנכנסה למכונית. למעשה, בטרם יצאה מהבית, לפני הרבה זמן.
נכנסה לפאב והתחילה בסבב שלום, לא לפני שהלבישה על עצמה חיוך
מיוחד ששמרה אותו בקופסה לערב הזה. כשתצא הוא בטח יימחק, והיא
תצטרך לחדש אותו עד השבוע הבא. בינתיים היא משתמשת בו בלי
הכרה. הדרינק הראשון כבר מולה. הברמן יודע מה היא אוהבת ומעניק
לה את כל תשומת הלב שהיא צריכה, בין לקוח ללקוח. זה לא הרבה,
אבל מספיק בכדי שתחזור לכאן פעם נוספת. גם היא מהסיבות הלא
נכונות כי גם בשדה של קוצים ניתן למצוא דרדר עטור פריחה. כמה
זמן היא מחכה לפריחה שלה? כל מה שהיא צריכה זה קרן אור קטנה
שתסמן לה שהיא רשאית לפרוח, סימן שיגרום לה להתפכח, ועד שהם
יבואו הברמן יספק לה תחליף לא פחות טוב. אולי ערב חג המולד זה
זמן טוב.
אולי ערב חג המולד זה זמן טוב להתחיל וללכת. לרדת מהצלב שהיא
נושאת על גבה במשך שנים ששרכה את דרכה לאורך הויה דלרוזה שלה,
ופשוט להתחיל וללכת. חופשיה. עם הצלקות תוכל לחיות, ובלבד
שתהיה לה מנוחה. האם זו בקשה גדולה מדי? אומרים שבחג המולד
מקבלים מתנות מסנטה. למרות שהיא כבר גדולה מכדי להאמין בסיפורי
מעשיות היא היתה מבקשת משהו ממנו, כמובן, אלמלא היתה יהודיה.
האורות האדומים-ירוקים שריצדו על עץ האשוח אשר הוצב במרכז הפאב
החזירו אותה למקום הנוכחי והיא התמקמה על כסא בינות לאנשים
הנוספים, האנשים המוכרים לה, שעטפו אותה והשלימו את פעולת
האלכוהול, וכן, זה נעים. החיוכים שטפו, השיחות קלחו, החיבוקים
איפשרו אשליית חום נעימה, והיא התמכרה לכמוסת הזמן שלה, מתמסרת
ללהג השטחי של כל האנשים המשעממים האלה, וזה היה בטוח. בטוח -
כי הוא לא כאן. בכל אופן, לא ראתה אותו כאן וזה היווה לה הקלה
ונטל בה בעת. האנשים המשיכו לדבר והיא תהתה איפה הוא לעזאזל.
הלהקה חזרה מההפסקה שנטלה לעצמה. צלם חובב ופנים מוכרות לפאב
צילם אותה נשענת על שולחן פול ירוק מוקף מסגרת עץ. היא צחקקה
בחצי מבוכה, חצי התרפקות של זוהר, ואז הוא עבר והדבר הראשון
שעבר לה בראש זה לומר לו שמצלמים אותה. הוא ענה משהו מבלי
להתעכב, והיא רק הלקתה עצמה על המשפט האידיוטי הזה שלה.
הטריוויאליות הזו עוד תהרוג אותה. הטריוויאליות הזו טובה לכל
השאר, לכל הטריוויאליים חסרי הפנים, ידעה, אבל לא עבורו. בכלל,
מה אפשר לומר למישהו בעל מחשבה חדה ואבחנה פוצעת? אפשר להיסגר.
זה בטוח יותר.
אבל היא רצתה להיפתח. היא כבר ניסתה להיסגר קודם לכן, וזה הכה
בה בעוצמה שלא תארה לעצמה שיכולה לבוא ממנו. אם היו שואלים
אותה קודם לכן אם מישהו שהיא תחייך אליו יוכל להתעלם ממנה
באופן כל-כך גורף, המחשבה לבדה היתה מעלה בה צחוק. ממנה? שום
סיכוי שבעולם. שום דבר מצחיק לא היה באופן בו התנתק ממנה.
ממלה. מתפישת עולם ועומק שלא הכירה באף אחד אחר, וזה היה
מפחיד. מפחידה אפילו יותר מעצם ההתנתקות היתה הנכונות לעשות
כן. 'מי אתה?' תהתה בינה לבינה. חבל שלא ידעה מה היא מחפשת, אז
לפחות היתה יכולה לשאול את עצמה האם הוא יוכל לגלות לה את זה.
אז חזרה והלכה, והלכה וחזרה, והתיישבה על הבר עם כל הפרצופים
המוכרים, מרחק שלושה כסאות ממנו. שמה לב שראשו מסתובב מדי פעם
לכיוונה, אבל לא ידעה אם באמת הוא מסתכל אליה או סתם לכיוון.
כל שידעה הוא שהיא מסתכלת מדי פעם לכיוונו, בתקוה שתוכל להסתכל
עליו, אולי זה יאפשר לה ללכוד את מבטו ולגשת. הנה היא שוב
מסתכלת לכיוונו, הנה הוא מסובב את ראשו, הנה עיניו עוקבות אחר
הסיבוב, הנה עוד רגע ותיפגשנה העיניים, הנה הלמות הלב, הנה
הרעד, הנה ראשה המוסט ומבטה הנערף באבחה עצמית אל תוכה. עיניה
ההזויות ימצאו אותה קרובה לרצפה. האם אי פעם היה קרוב לשם?
ידעה שכן, לא ידעה עד כמה.
כפי שלא רצתה לבוא לפאב, כך גם לא רצתה ללכת משם. כפי שלא רצתה
לפגוש את האנשים המוכרים, כך גם ציפתה לחברתם. כפי שלא רצתה
לחייך עם כולם, כך התרחב חיוכה בתוך כמוסת הזמן שלה. כפי שלא
רצתה לראות אותו, כמהה לרגע בו ייכנס מבעד לדלת הפאב ויגש
אליה. ידעה שיבוא עמוס תנאים. ידעה גם שיקשה עליה לקבלם. ידעה
שתצטרך לעשות מאמץ כי בלעדיהם הם לא יהיו, כלומר, תיקנה את
עצמה מיד, הוא לא יהיה. כשהוא נכנס היא קפאה והוא חלף על פניה.
מה היא רוצה מעצמה? וקראה לברמן שיגיש לה עוד כוס.
נזכרה ברגע האומץ הקטן שאזרה וניגשה אליו לומר לו שלום. רק מלה
אחת. רק בשבילה. רק בכדי לשבור את המעגל שלה. פעם לא נזקקה
לאומץ. פעם היתה ניגשת בלי בעיה, מבלי לחשוב. פעם היא היתה
אומרת את מה שבא לה, לכולם. אבל פעם היא לא ראתה אותו ממש. גם
היום לא, אבל היום היא לפחות רואה את צילו, וזהו צל עמוק מאוד.
כאילו שעד עתה טיילה בחורשה קלה, כשלפתע שאגה רחוקה מבשרת לה
שהיא יכולה לסגור עליה במהירות, ומתברר לה שהיא נמצאת, למעשה,
בפאתי יער עבות. בשביל להתקרב לשם פעם נוספת היא צריכה לאזור
אומץ. קולו היה קצר ומתכתי, והיא ברחה. אלוהים, עם כל החדות
הזו, אין הוא מרגיש בכלום?!
המעיל התרומם מעל משענת הכסא, כשהוא לבש אותו בכוונה לעזוב
אותה. 'לעזוב את המקום,' שוב תיקנה את עצמה בזעף. עבר לידה
ונעצר לומר שלום לאחד מהפרצופים המוכרים. ניסתה ללחוש לו משהו,
אבל מצאה רק את שובלו המתרחק. כאב עמום החל להתמקם בבטן ומחשבה
חדה ניסתה לפלח את הראש. כמה בדידות יש בקרבה. כמה בקרבה.
'מחר,' הרהרה לעצמה, 'יבוא מאוחר מאוד'.
