אין לי עוד צורך במילים מרגשות ונוגעות,
וגם לא במלנכוליה טבעית.
כל מה שנותר הוא חיוכים מלאכותיים
ותזוזה בלתי פוסקת של הנשמה.
כאשר הדשא מצהיב, לא נותר אלא לזרוע חדש,
וכשרחמים עצמיים נערמים, זה סימן להתחיל משהו אחר.
פעם חשבתי שהעצבות היא קמצוץ של בינה,
היום אני יודעת שבבינה יש הרבה מן העצבות.
כך או כך, לא משנה איך אבחר לנסח זאת
יש בי משתיהן, וחוסר האיזון המוחלט ביניהן
הוא ייסוד הטירוף שבי.
גומות חן הן סימן שטוב עכשיו,
ומליחות בשפתיים היא סימן אזהרה.
ומה כששתיהן ביחד?
טוטאליות זו מילה גסה, אני בטוחה בזה
היא זרע טירוף, שככל שמשקים אותה בדמעות
היא גדלה ונעשית חסרת מעצורים.
הייתי רוצה לפחד כמו ילדים
מדברים פשוטים שחיבוק מרחיק
והפחדים שלי כבר מכוסים קמטי כאב
ומצטברים עם הזמן.
אין לי עוד צורך בהתמודדות,
לפחד הרבה יותר קל
כל מה שנותר הוא לחייך מבלי לדעת מדוע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.