אני  מרגיש את הקרקע הרכה
נשמטת תחת רגלי מטה,
נבלעת בקרקעית הלחה  של
הים התיכון
במן טקס, חלומי, העולם מתהפך
"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש..."
הקרקע הרכה שנשמטה תחתי נופלת
על ראשי ומסתירה צווארי מהשמש המופתעת.
ואינני מבין, או מנסה
אני רק רוצה לתפוס מחסה
מהזעם
והאדמה הופכת לפלדה צבועה
בצבע המים, וכרום, וירוק וחום הסוואה
תכול השמיים נבלע בין השיבולים
שהשמיים מקיאים עלי
ולרגע קט אחד עברה בי ההרגשה
שיש לאגרטל, או לכל חפץ דקורטיבי אחר
שבזמן מסוים משתמשים בו ומתפעלים,
ובזמן אחר - מי כבר זוכר ?
הרגשה של סוף.
אומרים שחיי אמורים לעבור
כנגד עייני בזמן מצוקה
אבל חיי יחכו בתור, כמו שהם עושים
כבר עשרים ואחת שנה.
ההרגשה של הסוף מתחלפת
ברצון לשרוד
עכשיו אני דג, ומחכה לשקנאי
שירים אותי במקורו ויישאני לחוף תל ברוך,
שם חוף מבטחים.
שם רועים סרסורים בעדרי נשים, ויש
ויהיו שם עדות ועדים במשקפי שמש כהים,
אשר בבוא הזמן יעידו מול שופט השלום,
על מציאותי  שלי  שבבוא הזמן המתאים תהא  
למציאות הכלל.
שופט השלום ישמע, יהנהן, יגרד הלוך וגרוד מתחת לשולחן
בין אצבעות רגליו, כשהוא מאמין שאיש אינו רואה,
וישפוט אותי למאסר עולם בתוך ראשי. חופשי.
אינני  חפץ הפעם בחופש,  בכיתי שוב ושוב,
בחוץ מחכה איש לבן, עוטה שחורים, עם מגל בידו
השופט מלמל לשפמו על כך שאי אפשר אף פעם
להשביע את רצונם של נרקומנים, וחותם על המסמכים
שישלחו אותי לפגוש את הלהב.
"מאפר באת..." אני חי וחושב לאן ללכת מכאן.
"ולאפר תשוב" אני יוצא אל המגל ומתמודד..
בפעם הראשונה בחיי.