כמה שאני שונא כבר להיות חייל. למה "כבר"?! קודם כל, כי יש לי
בעיות ניסוח קשות, וגם כי התופעה התחילה לא מזמן (לא היותי
חייל, אלא שנאה לצבא) . תמיד אמרו לי, שהשנה האחרונה היא הכי
קשה ומסריחה, אבל לא תארתי לעצמי שזה כל כך מרגיז. האמת?,  אין
לי יותר מדי סיבות להיות מבסוט, אבל מצד שני, ממש לא חסרות
כאלו. זאת אומרת, אני עובד רס"ר, רבאק. שיא הקריירה שלי מתסכם
בנייר טואלט. גם הפרצופים שאני רואה בכל בוקר, נהיו מאוסים
(וחיילים חדשים מעניינים אותי, כמו סרט הודי). אני מרגיש
לפעמים כאילו כל ה-3 שנים הללו הן בעצם יום אחד שחוזר על עצמו.
מצד שני, אני גר מרחק יריקה מהבית שלי ויוצא בשעות סבירות, אז
חלאס להיות מפונק (בתודה, המערכת).
מה שתמיד הצחיק אותי, הן כל הקלישאות בשקל וה"תורות" שצה"ל
טורח לפרסם פעם בכמה זמן.  בכל משרד של קצין רקוב תלויות על
הקיר כל מיני שטויות כגון: "חזון אגף הלוג' בצה"ל לשנה"ע
2005", או : "רוח צה"ל".  ואני שואל שאלה פשוטה - כמה מהדברים
הללו באים לידי ביטוי במערכת הצבאית?  נדה!,  צמרת צה"ל מודעת
היטב למה שקורה תכלס בבסיסים, ומנסה להאחז במציאות של העבר, בה
באמת רוח לחימה וחזון זה או אחר היו קיימים.  
כיום, המצב הוא שונה. צה"ל (איני מכליל יחידות מובחרות, גדודים
וכו' - מקומות בהם באמת ניתן לראות אחווה ומתן עזרה לזולת),
מורכב מבסיסים המכילים לרוב חיילים בטלנים (מודה באשמה), אשר
לא ממש התגייסו למטרת: "הגנה על המולדת", או: "ביצוע המשימה על
הצד הטוב ביותר" (גם אם מדובר בג'ובניקים), אלא יותר בשביל
לבקר אצל מש"קית הת"ש, או לחתוך הביתה מוקדם.  שלא נדבר על
מגמה רווחת בבסיסי צה"ל, אשר נוגעת בתחרות סמויהן לגבי ממוצע
התב"ן (דפוק) בכל אחד מהם.  
החייל של היום הוא מוזנח, לא אכפת לו איך הוא נראה ומהמעמד
שהוא מייצג (אם תשאלו אותי, ג'ובניק או לא - חייל צריך להיות
מדוגם), הוא: "לא רואה ממטר" וגם לא מחצי את המערכת הצבאית,
שכמעט תמיד נכנעת לדרישותיו בסוף. נגדים זורקים הערות מבישות
ובעלות אופי מיני לחיילות (שמנמיכות את גזרת המכנס הצבאי - דבר
אשר אני מברך עליו, כל עוד לא מדובר בבבון צבאי), מדברים כל
היום על המשחק שהיה אתמול (משום מה תמיד יש הרגשה כי מדובר
באותו המשחק), "ראית את הגול אתמול?", "לא, הייתי עסוק בלהכות
את אשתי", "חבל אחי, פספסת, בלה-בלה הכניס שלישייה" וכו'...
הקצינים בצבא של היום, הם לרוב חבורה של ילדים בעלי תסביכי
ילדות קשה שלא טיפלו בהם.  קבלתם כוח, נאלצים פקודיהם להתמודד
עם מצבם הנפשי הרעוע, עקב היותם נשיים בילדות וספגו מכות בשל
כך, או שמנים ושספגו מכות בשל כך וכו'. אני יכול להמשיך ולכתוב
עוד אלפי (טוב, נו, עשרות, אבל זה דף שלי, זכותי להשוויץ),
נקודות נוספות שיחזקו את עמדתי, כי הצבא שלנו הוא בהחלט משהו
משהו (ושכל אחד יקבל את ה: "משהו משהו" הזה כפי שהוא רוצה),
אבל אני ממש צריך לחרבן עכשיו, אז אוותר.
אה, עוד משהו חשוב - עם כל חסרונותיו של צבא הגנה לישראל - אני
נגד משתמטים וחושב שהם הנגע הרע של המדינה שלנו.  ובאותו הקשר
- אגם רודברג (משתמטת, אבל תכלס זו סתם סיבה לכתוב עליה משהו)
לא נראית משהו.