השעה היתה תשע וחצי בלילה. החלטתי שאני חייבת לפרוק את הכל.
הייתי צריכה לצבור כוחות מחודשים, לחזק את עצמי כדי לעמוד
איתנה מול הבאות. התקשרתי לחברה שלי והודעתי לה שאני מגיעה.
סבתא שלי נשארה איתנו איתי ועם אחותי, מכיוון שההורים היו בבית
החולים עם חיים כמו בכל התקופה האחרונה. לא רציתי להדאיג אותה
ולכן הבטחתי שעד השעה אחת- עשרה אהיה בבית. במשפחה שלי נשארים
ערים עד שהילד חוזר הביתה...
הכול התברר לי רק כמה ימים לפני כן. זה היה ברור, אך לא רציתי
להסכים עם זה או להפנים את זה. באותו היום רק רציתי לשתף מישהו
שאינו מהמשפחה, מישהו שאני יכולה לסמוך עליו, שאוכל לספר
ולבכות והוא לא ירחם עליי. שרק יקשיב... רק יקשיב. אלמלא היא,
אני לא חושבת שהייתי מצליחה לשרוד את השעות הקריטיות שעמדו
לפניי. עוד היו לי התלבטויות עם עצמי כאשר יצאתי בדרכי אליה.
חשבתי על הדרך הפשוטה ביותר לומר את הדבר הקשה והנורא שהתחולל
במחשבותיי ואיים לפרוץ החוצה בצורת דמעות.
היא פתחה לי את הדלת ונכנסו לחדרה. התיישבנו במקומות הקבועים
שלנו בלי לומר מילה. החתול שלה בא לרחרח אותי כרגיל ואחר נשכב
מפונק לצידה של חברתי. הסתכלתי על הקירות, על החפצים, על
החלון... כל המילים שסידרתי בדרך נעלמו כלא היו, והמועקה עדיין
חרכה את ליבי, מחפשת את חירותה בין המשפטים שלא יצאו. גמגמתי.
גלגלתי עיניים מחוסר מנוחה ועודף מחשבה. ישבתי מכונסת בעצמי
בעוד הדמעות מתפזרות ונוטפות מעיניי. זה עכשיו או לעולם לא!
"חיים" התחלתי להגיד בקול חנוק. היא הסתכלה עליי כולה דרוכה
לשמוע את הבאות.
"הרופאים" פרצתי בבכי. "הרופאים נותנים לו רק כמה ימים לחיות."
ראיתי את עיניה אדומות, מוכת הלם, כמו שאני עצמי הייתי כמה
ימים קודם לכן כשהבנתי עד כמה המצב חמור.
"את קולטת?! כמה ימים! זה כלום! זה כלום..." כל- כך כעסתי
עליו. שנאתי אותו. רבנו לפני שהוא יצא מהבית בפעם האחרונה.
סירבתי לבקר אותו בבית החולים בעקבות זאת. שנאתי אותו מאוד.
ועכשיו אני יודעת... שנותרו לי רק ימים ספורים לתקן את המצב.
אגואיסטית. זה מה שאני. סירבתי לראות את מה שנמצא מולי, את
המצב. ובעוד לי יש את כל החיים לשנות את קווי אופיי לו רק
נותרו כמה ימים לחיות!
"אני לא יודעת איך להמשיך..."
ניגבתי את הדמעות וארגנתי את מחשבותיי. הייתי חייבת לחזור כבר
הביתה ואסור שסבתא תדע על זה דבר. אני חייבת להעמיד פנים
בשבילה. אני חייבת לשתף איתה פעולה בתפילות ובתחינות רק כדי
שלא תחשוד, שלא תרגיש. פחדתי עליה. אני לא מוכנה לאבד את סבתא
שלי גם "על הדרך". לכן שיקרתי כאשר היא שאלה אם הכול בסדר
איתי, ולכן חייכתי חיוך גדול וחלול כדי להרגיע אותה.
היא הלכה לישון יחסית שלווה ונרדמה מהר. התנחמתי בזה. אחותי
כבר נרדמה ממזמן. היא ידעה גם, אבל לא את הכול. לא יכולתי לספר
לה. מה לילדה בת 12 עם מוות?!
הסתובבתי בבית, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. איפה לקבור את
דמעותיי. לבסוף התיישבתי על אדן החלון שבסלון שלנו. איך שהוא,
הוא תמיד שימש לי למפלט. בחוץ היתה רוח חמימה של חודש יוני
ונערים שסירבו לישון בגן המשחקים. התצפית עליהם הרגיעה אותי.
הם צעקו, צחקו, שרו ורקדו. הם הראו לי שיש עוד חיים...
נכנסתי למיטה. נאבקתי בדמעות כדי שלא יפלו על הכר ולא יעירו את
אחותי משנתה. שלפחות אחת מאיתנו תישן כמו שצריך...
אחרי נדודי שינה בלתי פוסקים והתהפכויות אין סופיות, נרדמתי גם
אני.
צלצול טלפון.
מה השעה?
למה אף אחד לא עונה?
פתחתי את העיניים ורצתי לטלפון. סבתא כבר היתה שם.
הסתכלתי על השעון - ארבע לפנות בוקר.
הבנתי.
הבנתי!
כעבור שניות מספר סבתא ניתקה את הטלפון.
היא התחילה לצעוק ולדבר בערבית ולצעוד הנה והנה ולבכות ולצרוח
ולהיכנס לפאניקה ו...
התחלתי לבכות גם אני. צרחתי עליה שתפסיק, שאלה, אחותי, ישנה.
לא רציתי שתעיר אותה.
ללא הועיל.
ברחתי לחדר, לחלון. הסתכלתי החוצה והתפללתי שהייתי הרחק מכאן,
הכי רחוק שרק אפשר. אבל אני עדיין כאן, ואחותי כאן לצידי במיטה
הסמוכה, ישנה. אסור לי להעיר אותה עכשיו. אמא תבוא... כשאמא
תבוא נספר לה.
הנערים כבר לא היו שם והחושך איים גם הוא להסתלק. ראיתי את
האוטו שלנו חונה מתחת לבניין. אותו האוטו שקנינו במיוחד
בשבילו. האוטו שהיה הבחירה שלו, לא נשא אותו עימו.
אמא יצאה ראשונה.
שערה פרוע ופנייה נפולים. ידיה שלובות בחיקה ורגליה נושאות
אותה ללא כל רצון.
אבא יצא אחריה.
קצת יותר מאורגן אך מבולבל ולא רגוע. הליכתו היתה קפיצית
ועצבנית וראשו סירב להתמקד במקום אחד.
ואני...
אני צפיתי עליהם מלמעלה קפואה במקומי ובוכה בשקט, מנסה לסתום
את אוזניי מן הצעקות שנשמעו מהסלון.
אחותי ישנה לה בשקט ולא התעוררה אפילו לא לרגע קט. הלוואי
והיתה לי את הנינוחות הזאת...
אמא ואבא נכנסו הביתה.
סבתא שלי נרגעה מעט, אך החווירה עד מאוד.
אמא שלי התיישבה בסלון ולא זזה.
אבא הלך בעקבותיה.
אני הצצתי עליהם, מבלי שיראו אותי, וחזרתי מיד למיטה. אולי אם
אני אחזור לישון אני אגלה שכל זה היה סיוט אחד גדול?
כל הדודים כבר היו אצלנו שעלתה הזריחה. דוד שלי ואבא הלכו
לעשות את כל הסידורים להלוויה ולהוציא מודעות אבל. אני בכל העת
לא זזתי מאמא. שמרתי עלייה שלא תתמוטט. על סבתא שלי שמרו
הדודים, כך שלא דאגתי לה נורא.
בינתיים אמא הלכה להעיר את אלה ולבשר לה את הבשורה. היא חזרה
לישון ולא אמרה מילה.
כשאבא ודוד חזרו התחילו הטלפונים לכולם - להודיע את כל
הפרטים.
אני הייתי בחדר. ניסיתי להתבודד. להיות לבד בכל ההמולה שנוצרה
בבית תוך דקות ספורות.
התלבשתי והתארגנתי ונעמדתי שוב ליד החלון. הפעם המכוניות נסעו
וקרני השמש פוזרו וחייכו אל העולם. כמה אירוני...
אזרתי מחדש את כוחותיי ולקחתי נשימה עמוקה. הפעם יכולתי
להתמודד.
כשיצאתי מהחדר, אבא היה בטלפון עם בת דודה שלו.
את השיחה הזו לעולם לא אשכח.
בקול פשוט, כמעט ילדותי, עם עקבות קלות של כאב וצער הוא דיבר
איתה. מילותיו היו נינוחות למרות שהתנהגותו לא היתה בהתאם.
כל מה שהצלחתי לשמוע היה : "הלך לי הילד".
זה גמר אותי.
ואת המשפחה שלי.
