לבד בחוף יושב,
הוזה, דואב, כואב.
צופה, חש את הים,
סביבי רטוב וחם.

בשצף נשברים
לחוף שרידי גלים,
חוזרים לים, ושוב
מכים ומתפרקים.

לפתע קול שירה,
צלולה, זכה,ברה,
עולה מקצה אי-שם,
אני נדהם, נפעם.

צליליה נפלאים,
כקול כינור קסמים,
קסומה היא שירתה
מושכת ומפתה.

לאור הדימדומים
שוקעת שמש לאיטה,
בהדרה נגלית
אלי, ה ס י ר ו נ י ת.

חצייה עליון, זמיר
והתחתון, בתולה,
רומזת מבטיחה,
רק בוא אלי, א ת ה.

נמשך ומפותה
זונח כל, רוצה,
אותה כל כך לשמוע,
רוצה לחוש, לנגוע.

שוכח מי אני,
חש שגופי,
ממריא ומעופף
נמשך ומרחף.

אחרי קולה
נסחף,איתה
לשום מקום,
ללא מתום.

אי שם בעננים,
שחפים וכוכבים,
עולה החושך אט,דומם,
כובש ומתעצם.

שואל עצמי,
שואל אותך,
לאן איתך,
נסחף,נמשך?
הרחק, הרחק,
זמנים רבים,
לשום מקום,
חופים, ימים.
אז השירה האדירה,
חובקת  בעוצמה,
חונקת בנשיקה
מיתת האהבה...