רק מילים לא יוכלו לומר לך, יקירי, את גודל אהבתי.
ומהן מילים?
רק רצף של אותיות שבא והולך ברגע אחד.
אני כה יבשה, כמאגר מים קטן בשיאו של הקיץ החם.
אני כה ריקה, כמו מהותו של אדם הנגזר עליו לכלוא את כל מחשבות
ליבו.
אני כה עלובה, כקבצן מסכן ברחוב המחטט בתוך אשפה רקובה, מחפש
אחר תיקווה קטנה, פיסת לחם נשגבת.
ישנו כאב רחוק הקורא בשמי, אני אוטמת בחוזקה את אוזני, אך הוא
רודף אותי, ולא מרפה.
אילו ידעת...
מילים הן רק צלליות מטושטשות של האמת.
אך הן כל מה שיש לי, כל מה שנישאר.
ככה אני, אדם שכזה, כבר עדיף היה לו היו פשוט לוקחים אותי
וזורקים בצידי כביש נטוש, לפחות אז זה היה הרבה פחות כואב
מפשוט לחיות, לקום בכל יום ולחיות.
מי צריך את זה? אני לא ביקשתי לבוא לכאן...
אף אחד לא באמת רוצה לאהוב אחת כמוני,
זה הרבה יותר קל לכולם פשוט לנחם ממרחק, לעמיד פנים.
אבל אני יודעת, מרגישה בפנים.
הם לא היו פועלים אחרת.
יקירי, מה אתה?
לא יותר מסתם מילה, אשר לרחפת לעיתים מעל ראשי.
כה חבל זה הדבר, שרק על דף, ניתן למחוק מילים.