"עצמי את עיניך..." הוא אמר לי. "מה את רואה?"
"את הים..."
ריחפתי בדמיוני הרחק הרחק אל העולם הקטן שלי.
הגלים דממו, הבטתי במים השחורים ובהשתקפות הנהורה של הירח...
בכיתי בדממה.
"ממה את מפחדת?"
"מהחיים... מלעמוד באוויר הפתוח ולנשום עמוק ולהרגיש איך החיים
ממלאים את כל התאים שלי... זה מרגיש נפלא אני כה מפחדת..."
"את מפחדת מהעובדה שיהיה לך כל כך טוב ופשוט לא תהיה לך ברירה
אלא לאלץ ליהנות?"
הרכנתי את ראשי, הים לאט לאט נמוג מעיני וחזרתי לעמוד מולו,
הוא אחז בי.
"היש דבר הקשה יותר מלחיות את החיים במלואם? יותר מלא לחיות
אותם ככל?"
"לחיות אותם לבד..."
הוא חיבק אותי, ידעתי שיעשה זאת... בחור חלומותיי, אשליה
קטנה.
"אני מבין..." לחש "אני מבין, אני מצטער..."