ברחבת הברושים הקטנה שיחקו בכדורגל כמה מילדי השכונה. אביגיל
שחזרה מבית הספר השליכה את ילקוטה לשביל הכניסה שבחצר ביתה,
רצה במהירות אל הכדור ובעטה. מייד שעטה חזרה, במהירות הרימה את
הילקוט הנטוש ונעלמה בתוך ביתה. מתנשפת וסמוקת לחיים שאגה
"שלום".
"שלום גילוש, מה את רצה?" שאלה אמה בדאגה.
"מישהו רודף אחריך?" הוסיפה בטון משועשע.
"הפרעתי להם בכדורגל, אז ברחתי".
"טוב, החליפי בגדים, שטפי פנים וידיים ובואי לאכול".
משסיימה את ארוחתה, שבה אביגיל לחדרה ופתחה את החלון הצרפתי
הגדול. צינה קלה של סוף הסתיו חדרה אל החדר. התיישבה על אדן
החלון, אוחזת במעקה הברזל, פושטת רגליה. משקיפה אל רחבת
הברושים, שם עוד שיחקו הילדים שטרם נקראו לארוחת הצהריים.
"תלמדו לבעוט יא חלשלושים, יש לכם צמר גפן ברגליים?" צעקה לעבר
המשחקים.
"תפסיקי לעצבן, אם אסור לך עכשיו לצאת את לא חייבת להפריע",
אמר אחד הילדים.
פושטת ידיה לצדדים, נסוגה חזרה לחדרה, יודעת שעד תום מנוחת
הצהריים לא תוכל לצאת לשחק, מתנחמת בכך שבעוד דקות אחדות לא
יוותר אף ילד בחוץ. בשכונתם הקטנה המטופחת, הקפידו כולם על
השקט בשעות הצהריים.
הגיפה את החלון הגדול והתיישבה על השטיח במרכז החדר נוברת
בילקוטה, שולפת מחברות וספרים ומניחה על המכתבה.
משפחתה של אביגיל השתכנה בבית רחב המידות הזה בתחילת הקיץ
האחרון. נסתיימה שנת הלימודים ואביגיל, שעדיין לא הכירה את
ילדי השכונה, שוטטה בגפה ברחובות הקטנים, הציצה לחצרות, בחנה
אילו עצים ופרחים יש בהן. אהבה גדולה הייתה בה לצמחים ובעלי
חיים, פינה מיוחדת בליבה שמרה לחתולים. כשהייתה בת שלוש, נהגה
לשבת שעות, לצד הגדר החיה בחצר הבית המשותף בו גרה, לצפות
בחתולות המיניקות ומטפחות את גוריהן. לבדה ישבה וצפתה, לא מגלה
לאיש מדוע היא בוחרת לשבת שם כך. העריצה את החתולים, על הדרך
בה דאגו לצאצאיהם, על הטיפוח העצמי ועל נאמנותם הבלתי מתפשרת
לעצמם. הבחינה בכך, שהילדים והבוגרים סביבה, לא נטו חיבה יתרה
לחתולים. הם היו בעיניהם מטרד מפזר אשפה ומפר את הסדר הרצוי.
באמצה את המנהג החתולי, נותרה נאמנה לרגשותיה. גם עתה, והיא
כמעט בת 10, נצרה בליבה את מקומות המסתור החתוליים שאיתרה
בשיטוטיה, למדה להכיר מיהו הזכר השולט בכל טריטוריה ומיהן
האמהות העשויות ללא חת ומגדלות גורים לתפארת. גם את התושבים
האנושיים החלה להכיר, שמות הילדים ששמעה נקראים בפי הוריהם
לקראת מנוחת הצהריים או בשעת הדמדומים. כבר ידעה להתאים את
השמות לילדים שפנו אליה בניסיון להכיר את 'החדשה'. לא מיהרה
להתיידד, התבוננה מרחוק, בחנה, כחתול המתקרב לכשיחליט.
את נעמי הכירה היטב, ניצבת דרך קבע, קבועה בתוך סד, מניעה
אבריה בתנועות חדות, מעווה פניה בכל פעם שאביגיל חולפת ומחייכת
לעברה. ידעה שתנועת הפנים המוזרה לכאורה, הוא החיוך של נעמי.
חתול מפוספס ושמן נהג לשבת לצד הסד שלה נהנה מחום השמש. ימים
אחדים לאחר המפגש הראשון עם נעמי, אביגיל כבר התארחה בביתה
כחברתו של בועז אחיה. מבועז למדה שלידתה של נעמי הייתה קשה
במיוחד ופגעה בחלקים ממוחה. אביגיל חברה לבועז באחד משיטוטיה,
יחד החלו לחפש בעלי חיים מעניינים בחצרות ואף החליטו להכין להם
גינות ירק קטנות. לפנות ערב, נכנסו לאחד מבתיהם לאכול יחד
ארוחת ערב. כשביקרו בביתו של בועז, שעה בה נעמי הייתה מוכנסת
לחדרה, נהגו לשוחח איתה ולספר לה על מעללי יומם. נעמי אהבה את
הסיפורים והשתתפה בשיחה בתנועות פנים וגפיים. מעולם לא בכתה.
בלילה לאחר שמשכיבים אותה לישון, חשבה אביגיל, אז היא משחררת
את דמעותיה ומחייכת חיוך רך וחם בשליטה מלאה על כל שריר משרירי
פניה.

ערב אחד שמעה אביגיל את הוריה משוחחים על האפשרות להגר לקנדה.
אביגיל כבר החלה רוקמת בראשה תמונה נאה של עיר מושלגת, אנשים
ממהרים במעילים כבדים, חלונות ראווה כמו בסרטים והיא מהדסת
בשלג וחושבת בעברית. מחייכת לעצמה בסתר כי גם שם היא יכולה
להמשיך לדבר עם עצמה בשפתה ואיש אינו יכול להעלות על הדעת אילו
מילים נרקחות בראשה. דברי אביה קטעו את התמונה הלבנה שהשתכנה
בדמיונה "גם אם המצב הכלכלי לא טוב מזלנו שהילדים שלנו בריאים,
לא הייתי רוצה להיות במקומם של ההופמנים". אביגיל ידעה
שההופמנים הם ההורים של בועז ונעמי. מבוהלת, מעדה בתוך ערימת
שלג. הדבר הבא שראתה היה פני הוריה המודאגים והיא ישובה בכסא
גלגלים ורגלה השמאלית נתונה בגבס. מיד החליטה לוותר על קנדה.

פתחה את החלון מעל למיטתה, שלפה מן המדף את 'זקנים עם נערים'
של שלום עליכם, השתרעה על המיטה והחלה קוראת את 'האתרוג'.
"רצונכם לדעת מה היה סופו של דבר? אם נשכתי את הפיטם מעל
האתרוג, או התאפקתי ולא נשכתי את הפיטם מעל האתרוג...? ואני
חשקה נפשי לדעת, מה הייתם אתם עושים במקומי?"
איושה חורקנית נשמעה, תיקן נחת על גבה של אביגיל. צועקת באימה
"ג'וק! ג'וק!" קפצה ממיטתה. אביה דאג לסלק את המפגע בעוד אמה
מחבקת ומנסה לשעשע בשירת 'לה קוקראצ'ה'. "לא רוצה שירים על
ג'וקים" יבבה אביגיל לתוך כתף אמה. מעט שנים קודם לכן, עוד
נהגה בתיקנים בחיבה הרגילה שהייתה בה לבעלי חיים, הייתה אוספת
אחד ומניחה לו לטייל על ידיה. ילדים בסביבתה נהגו להשמיע קולות
אימה ומצוקה כשראוה משחקת עם החרק המתועב. יחס הבריות לתיקנים
דבק גם באביגיל, את אהבתה לחתולים לא הצליחו למגר. החלון שמעל
למיטה הוגף, מאז הפך לחלון החרדות שלה. בכל פעם שחששה מפני
גנבים שעשויים להתפרץ לביתם, ראתה אותם נכנסים מן החלון ההוא,
דורכים עליה בשנתה, היא מתעוררת ומשימה עצמה ישנה, חוששת שמא
יפגעו בה.

נחושה לסיים את הכנת שיעורי הבית עד תומן של שעות השקט,
התיישבה אצל המכתבה הממורקת השקועה בקיר המערבי של חדרה. כך,
חשבה, תספיק עוד לצאת לשחק 'פינות' לפני שתקרא לשוב לביתה בערב
הממהר של סוף הסתיו. משני צידיה, מדפי ספרים הסופנים את
המכתבה, מעל צוהר קטן. בזריזות היא מטפסת ועולה על המכתבה,
ניצבת, עיניה מגיעות בדיוק לגובה הצוהר. מתבוננת בכניסה לחצר,
בשביל המוביל מן השער אל שלושת המדרגות, ברחבת הכניסה שמתחת
לחלון ובכפותיו הענקיות של הפילודנדרון הממלא את הרחבה ומותיר
מעבר דחוק אל דלת הכניסה. משם היא רואה הכל, את הרחוב הצר
המסתיים ברחבת הברושים, את צמרות העצים העבותים שצומחים כבר
ששים שנה, את השמיים של שלהי הסתיו ושלהי היום. רואה ואינה
נראית, מציצה דרך חרך הירייה של עיניה, מתבוננת מבלי שאיש ידע.
גם נעמי מתבוננת מערבה עכשיו, חשבה. כך שתיהן ניצבות בשני קצות
הרחוב, מתבוננות בשמיים האפורים אדמדמים, לבד, מבלי שאיש מבחין
בקיומן. אביגיל מנערת ידיים ורגליים,כדרכם של שחיינים, בודקת
שמא לקתה אף היא בשיתוק מוחין. נזכרת כי פינות הרחוב ממתינות
לכדור שיקפץ עליהן בעוד שעה קלה. לא בחמדה, חוזרת לשיעורי
הבית.

האחות במוסד הסיעודי מניחה את נעמי בסד שלה ומציבה אותה בחלון
המערבי, זוכה לעוויתות פנים כתגובה. אביגיל, שילדיה בגרו,
יושבת במרפסת ביתה מוקפת שיחי הגרניום, מתבוננת מערבה, רואה
ובלתי נראית.