זאת הייתה אמורה להיות משימה רגילה, שגרתית. לפחות כך חשבו
לוחמי המחלקה לאחר שחזרו לבסיסם לאחר קרב קשה, אם לא הקשה
ביותר שעברו במלחמה זו. היו להם הרוגים רבים, רבים מדי. "זה
היה מחדל!" זעקו כל לוחמי  המחלקה. כל אחד לבד, וכולם ביחד.
איש-איש בליבו וכולם ביחד בקול.

מה שקרה באותו הקרב היה אסון. כל המזל שהם פיללו עבורו, שיחק
כנגדם. היערות הוייטנאמים, היו אויביו השני בסדר הגודל של
וייטנאם, (אחרי ה-NVA  וה-VC) גדולים ביחסים של פי 2-3 במספר
החיילים, הנשק והתחמושת.  
התוצאות היו על הקיר. מתוך מחלקה של 25 לוחמים חזרו רק חמש,
שלכולם כבר נמאס, נמאס מהכול. נמאס להם מהעובדה שהם חוזרים
תמיד בחיים, בעוד שחבריהם לא. נמאס להם מהתחמקויות. נמאס להם
מהאויב המתוחכם, שבכל פעם מכה בהם מחדש, והם, אין ביכולתם
להגיב. נמאס להם מהיחס העוין שהם מקבלים הן מהוייטנאמים, והן
מהאמריקנים בבית. והם, שואפים את התקווה להמשיך לחיות, מתוך
האמונה שהם עושים את עבודת האלוהים, מתוך האמונה שלמישהו עוד
באמת אכפת.

היה זה עוד יום חמישי, משימה רגילה. סיור, והנחת חיישני תנועה.
"למה אני צריך את החרא הזה עוד פעם" חשב לעצמו, סמל המחלקה,
סמ"ר  ג'וזף "ג'ו" דיוויס, כשעה לפני שהוא נכנס לקרב הכי קשה
שהוא השתתף בו בחייו. הוא גמר לתהות במחשבה, וחזר למציאות,
הקשה והעוינת, של יערותיה של גזרת מקונג, אי שם בדרום מזרח
וויטנאם.    
בעוד הוא מתעכב במחשבה זו, הוא שם לב לטירון החדש שעמד בקצה
החוד, סמית', מקלען שחור, שמרוב פחדו, הודה לאלוהים על כל צעד
שצעד, ולא דרך על מלכודת. "הוא נראה קצת נבוך", הוא חשב לעצמו.
כנראה שמרוב פחדו הוא לא הצליח להשתלט על צרכיו, כה אפייני
לטירונים, שצועדים באחד מפעמיהם הראשונות בשדה הקרב.  

בעוד סמית' צועד, שם לב החייל השני בטור הסמל טיילור , שסמית'
עומד לדרוך על מוקש רגלי, והוא תפסו, ומשכו אחורה. לאחר שסמית'
התעשת, הוא הודה לאלוהים, וביקש מהסמ"ר רשות לעבור לאמצע הטור.
דיוויס נתן לו את הרשות, ופלוגה המשיכה ללכת.

שעה עברה. בינתיים הפלוגה עצרה למנוחה.דיוויס קרא למפעיל הרדיו
שלו, והודיע גם לבסיס, וגם למפקד המחלקה, סגן אנדרסון. שנשארו
להם רק עוד חמש ק"מ לסרוק, ולהניח בהם חיישנים. בינתיים, סמית'
החל לדבר עם טיילור, וראה כמה איקסים מוזרים על הרובה שלו.
והוא שאלו. טיילור השיב לו, שכל איקס מסמן הריגה, שנעשתה עם
הרובה. סמית' ספר את האיקסים על הרובה ובלע את רוקו, היו שם
שלושים איקסים. "זה עוד לא הכל", אמר לו טיילור לאחר שהוא ראה
את ההלם שממנו סובל סמית' "זה הרובה השלישי שלי, השניים האחרים
נפגמו מסיבות כאלו ואחרות, ואל תשכח גם רימונים, אקדחי - יד
וסכינים. אני מעריך שהרגתי בסביבות המאה איש. רק בשנת השירות
הזאת".  
בזמן ההפסקה לשתייה ולמאכל, אף אחד מהחיילים, שרק שמחו מההפסקה
הזאת, לא ידע שזוג עיניים מלוכסנות, אחד לפחות, צופה בו.  

הזמן עבר, והפלוגה המשיכה ללכת. הם הגיעו לאזור, שנראה מוזר.
היו סימני סנדלים, כמו שלוחמי הVC -  לובשים.הפלוגה שוב נעצרה.
והפעם המזל שיחק לרעתם.
תוך מספר שניות פרצו יריות שאישרו את חששותיהם של כל אחד ואחד
מחברי הפלוגה. מטח האש היה קטלני. כל חברי הפלוגה נשכבו על
האדמה, והחלו לירות לעבר כל הכיוונים האפשרים. החובש קבע את
מותו של רב"ט מקאפרי. שקיבל שלוש כדורים לתוך החזה.
סמית' ראה את זה. הוא החליט לנקום. הוא נשאר שכוב על המיטה,
והתבונן מאיפה מגיעים הכדורים.  הכדורים הגיעו מצפון מזרח
אליו. הוא קרא לטיילור ואמר לו שיבוא איתו ויגבה אותו. טיילור
מבחינתו ידע שהוא הולך על חיים ומוות. הוא ידע שבין אם הוא לא
ילך איתו עכשיו, הוא כנראה ייהרג לעוד כמה דקות. הוא סימן
לדיוויס, ושניהם התחילו לזחול לכיוון היורים. הם הגיעו לנקודה
שבה הם יכלו לראות את המחלקה שהייתה שם, מבלי להראות.
טיילור מייד הודיע לסמית': "קודם כל נזרוק רימונים, כדי ליצור
הלם, וגם נפגעים. רימון ראשון בספירת שלוש שלי". תוך כדי שהוא
לוחש סמית' כבר הוציא רימון אחד, ושלף לו את הנצרה, עוד לפני
שטיילור צעק 1, הרימון הראשון כבר התפוצץ. טיילור עצם את עיניו
למספר שניות, וכשפקח אותן שוב, הוא נוכח לדעת שסמית' נעלם. הוא
שמע יריות אמ-16 מטווח קרוב, הוא שיער שסמית' נכנס לשוונג,
ויצא לנקמה אישית באלו שבגללם הוא לא ישן ימים שלמים, פחד עד
שאפילו הרעידות שלו כבר לא היו בשליטתו, ובנוסף לכך,  הוא גם
ראה מוות, ומוות של תקיעת סכין מאחורי הגב. מקאפרי אפילו לא
ראה שיורים בו, הוא לא ידע על כך על שהוא נפגע, עד שהוא נפגע.

טיילור רץ אל המקום שממנו בקעו קולות הירי, והוא נוכח לדעת
שחצי מהפלוגה שהייתה שם, התחלקה לשני מצבים: המצב הראשון הוא
מוות, והשני הוא פציעה ובריחה מהמקום.
טיילור וסמית' ירו אל הבורחים והרגו שלוש מהם. רק לאחר שהם
חדלו לירות, הבין סמית' שהוא למעשה הרג יותר מ-15  אנשים באותו
יום. והוא צעק לאוויר: "הו ישו! תודה לך! אני חי!"  והם חזרו
אל הפלוגה. באותו הזמן, דיוויס נקלע למצב של הרוג אחד ושני
נעדרים. כששני הנעדרים חזרו, הוא נשם לרווחה, והחליט להעמיס את
ההרוג על אלונקה, ולהמשיך לנוע.
בעוד הם נעים, הם הגיעו לאזור של התחפרויות, ודיוויס החליט
להתארגן שם להתקפת האויב הבאה, כי הרי בוייטנאם, אי אפשר לצפות
שצ'ארלי יתקוף רק פעם אחת, הוא יתקוף לפחות פעמיים.

הם התארגנו וההתקפה לא איחרה לבוא. בשלב יותר מאוחר של אחר
הצהריים, הופיע חייל אחד, הוא נורה מיד. לא היה קשה להבין,
שמאחוריו בוודאי נמצא כוח לוחם, בסדר גודל לא ידוע.
לאחר מספר דקות, יצאו כמאה חיילים מבין כל העצים שהקיפו את
ההתחפרות. לחלקם הייתה אצבע יותר מהירה על ההדק, לפני שהחיילים
האמריקנים הספיקו לירות, כוחות ה-VC פתחו באש קטלנית, שהרגה 3
חיילים. שניים מתוך השלוש, לא ירו ככל הנראה, מתקלה בנשק.
חיילי הפלוגה הנותרים פתחו באש, והשיבו במטחי רימונים, שפגעו
ברוב הקו הראשון של היורים, והיורים רק התחלפו. לאחר קרב ארוך,
שנמשך משעות אחר-הצהריים המוקדמות, עד שחר הבוקר, נסוגו לבסוף
הוויטנאמים, כשהם משאירים מאחור פלוגה של 25 איש, עשרים מהם
מתים, והשאר מתחזים לכאלו, יושבים בין גופות חבריהם, ומתפללים
להינצל. בשעה 0600 בבוקר, הודיע הרדיו למפקדה "כאן דלתא 4,
מישהו שומע אותי?!" ולאחר שקיבל תשובה חיובית מהמפקדה, המשיך
ממשיך הקשר: "יש לנו הרוגים רבים! נשארו רק חמש בחיים, דרוש
פינוי מיידי!". הרדיו השתהה שנייה, והודיע: "מסוקים בדרך
אליכם. מה מיקומכם?" דיוויס מסר את המיקום, ומייד לאחר מכן
נודע על מסוקים שיגיעו ויאספו את כולם בתוך שעה. הוא הודיע
לארבעת חייליו האחרונים שהמסוקים בדרך, ושיתחילו לארגן את
הגופות לפינוי מהיר.
דיוויס שתה מים, והלך לעזור לפקודיו להרים את הגופות, הוא
הסתכל על גופתו של טוראי בלקברן, שנשכב על רימון והציל את
חייו, בשארית כוחותיו הנפשיים, הוא הצדיע לו, ואמר בשקט, אך
בטון שגם המתים יוכלו לשמוע: "אני מצטער".
הגופות סודרו, ושלושת המסוקים הגיעו, שני מסוקים לגופות, ועוד
מסוק אחד לחיים.

המסוק הגיע לבסיס. כשירדו מהמסוק, מפקד הבסיס, קולונל ג'פרסון,
הצדיע להם, ולחץ את ידיהם, בכבוד.

בעוד שארבעת הנותרים עוזרים בפינוי הגופות, הלך דיוויס למסור
את פרטי המשימה למפקדו, סגן אנדרסון.
כשיצא, גילה שהמסוקים ריקים, ושחייליו הלכו למקלחות, לטיהור
חיצוני, כי מקרב זה, טיהור פנימי לא יבוא במהירות.

הם חזרו לבקתת המגורים שלהם. היו שם כל כך הרבה מיטות ריקות,
כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה שכול.
לאחר אותה המשימה למד הטוראי סמית' להסתיר את רגשותיו, ולמנוע
מהם לצאת, לפחות עד סוף המלחמה, כי במלחמה, עליך להשאיר את
הדמעות והכאב לסוף המלחמה ולהמשיך הלאה.

הזעקה נשמעה. כל אחד בנפרד זעק את זעקתו שלו, ויש כאלו שזעקו
בכאב רב יותר, כי חבריהם היותר אישיים, היו שם.

נוראה הייתה זעקת הכאב, אבל את הזעקה האמיתית של החיילים האלו,
שמע רק האלוהים, וגם הוא היה אדיש.  כי חיילים אלו נלחמו
במלחמה של אף אחד, ולאף אחד לא היה אכפת.