אספנו את החפצים
שנשארו על המיטה
בחוץ העצים השילו מעצמם את העלים
ואנחנו הרגשנו מרומים
הבטתי בך
כמו שמביטים בתמונה, שעמדת בפינת המוזיאון
את צחקת בלי קול
ואני שתקתי, בלי לשים לב
נסענו רחוק, כדי לחזור אל עצמנו
עכשיו זה מיותר
שירים רוחניים וספרי עצות לחיים הטובים
מעולם לא עזרו לנו
אספתי את הלכלוך מהשולחן
יכולתי לראות אותנו, משתקפים בלי גאווה
כמו פנינים מתוך הים
ימים לא הקשבנו לרדיו
אולי התחילה סוף סוף המלחמה
צבעים כהים, וחורף תמים
רק אנחנו לא מצליחים להיאחז במשהו
שייתן לנו תחושה טובה
לספק אותנו
את סידרת המזוודה לאט, כמו היית מוכנה לכול רגע
כאלה באים בהמוניהם
אני סידרתי בראש, את כול המילים והשתיקות
אומרים שהצעקות הן הכאב הגלוי, לכאבים שאנחנו מסתירים
לא יכולתי לגעת
אספנו את החפצים
כיבינו לאט את האורות
בחוץ, הגשם טפטף כמו היינו היחידים שמחכים למכות
בפנים היתה חמימות שלא יכולנו להחזיר לאחור
מפגש של כאבים שלא נולדו להורים אחרים
רציתי לחבק אותך, אבל היד היתה עמוסה בתיקים
רצית שאניח לך, אז חיבקת את עצמך
נכנסנו לרכב
אני יודע שכל אחד מאיתנו
חישב כמה הדרך, עד המפגש, עד הקיר
יש משהו בפנים שרצה להתפוצץ
יש משהו בחוץ, שהפחיד אותנו
רעמים וברקים, ושוב אנחנו אחרונים לגלות
את כל הסודות האלה ידענו לשמור לעצמנו
דרך כביש חד סטרי, חזרנו אל הכביש הראשי
הנוף המוכר, העיר המשתרעת מול עינינו
רצינו להיות לבד, אז ברחנו
רצינו מקום שנוכל לברוח אליו, אז חזרנו
את שתקת, ואני מהסס
מה מכול התשובות שאענה, תהיה הסופית
בסוף המלחמה, יש חייל שיורה באוויר משמחה
אנחנו נכסים אל העיר, כמו שני אנשים רעבים
רק בלי הרעב
אני עוזר לך להוריד את הדברים מהרכב
יש משהו מהפנט בתחושה
שאי אפשר לעולם לאבד
ואז את מחייכת
אם הייתי יודע את התשובות
הייתי מפסיק את השאלות
והגשם כמו מכיר אותנו, נפסק
ואני לא שואל יותר מה יכולנו לעשות. |