אתה לובש את הג'ינס הכחול
עם החולצה הלבנה
אתה לא יודע אם לשים חגורה, או לתת למכנסיים ליפול
גשם חזק יורד, זה כבר יום רביעי בלי הפסקה
ואתה לא יכול לדחות את זה.
ביומן הפגישות
היום כתוב בטוש שחור
אתה יוצא מהחדר
טורק את הדלת,
בסרט אחר היא היתה בוכה עכשיו
אבל במקום זה, אתה מזמזם לעצמך
שיר שאת מילותיו אתה לא יכול לשכוח
כאב אחד, שני מקומות, פעם יכולת להניח לכל זה
עד שהבנת, שזה לא מניח לך בחזרה
הליכה איטית, מדודה
כל מטר יכול להכשיל, כל מטר יכול לעצור אותך
הגוף נרטב, השיער נדבק לפנים
רק אתה מחייך כמו אידיוט
במילים של שיר אחד
יכולת עכשיו לזהות את הגיבור בקלות
אתה נכנס לבניין, אחר כך אתה בוחר את המעלית
השומר יודע, אין בך מחבלים
אין בך את הנשק הזה
קומה עשרים ואחת
אתה מכיר את הדרך, את המראה שמביטה אליך מתוך מעלית צרה
אתה מביט בחזרה
כאילו מנמק את כל הסיבות במבט אחד
נשים יוצאות, נשים נכנסות
אתה יכול לפרק הכל בדקה אחת
אבל הן עוברות מהר מדי, והדלתות נסגרות
עוד לפני שאתה מוצא את המילה הנכונה
וכשכבר מגיעה ההיא, שמתאימה לכל משפט עם חיוך אוהב
מגיעה קומה 21, ואתה יוצא במהירות
אתה עולה במדרגות אל הגג
גשם חזק מכה בברזלים
אתה לא מרגיש
הבגדים נדבקו לגוף, והגוף רועד בבהלה
אתה הולך אל הקצה
העיר נראית כמו ספוג, שמוכנה לקבל אותך בידיים פתוחות
אתה מביט והשיר בראשך, מפסיק בבת אחת להתנגן
זיכרונות מתחילים לעלות
איך בגן הילדים, לא מצאת חבר שישחק איתך
הורים שדחפו אותך למקומות שלא רצית להיות
ואבא שצעק, שהבאת הביתה חברים
ואיך היא אמרה לך, שאתה לא בשבילה
בקומה עשרים ואחת
אתה נזכר ביומנים הישנים שנשארו נעולים
בשירים שפזורים על השולחן
תמונות שלך מחפש אהבה, בפאבים דחוסי עשן
אתה מביט על העיר, והיא שותקת לך
איך הכל עולה בבת אחת
והגשם מתקתק בטיפותיו
עכשיו אין שעון שימריץ את הזמן
אתה נזכר בילדים שלא היו לך
במיטה הריקה, ושואל אם ניקית את ספל הקפה בבוקר
ואיך הם צחקו, שהיה לך קר
אתה לא מסתובב, רק מביט למטה
בקומה עשרים ואחת, קצת למעלה
מנגב את הפנים, ושוב הן נרטבות
אתה מתקרב אל הקצה
עולה זיכרון, איך באת אליה עם פרחים
והיא סיפרה לך שהיא אוהבת מישהו אחר
ואיך מצאת את עצמך כמו אידיוט, מסתובב בעיר בלילה
מחפש נחמה, סיפור טוב שירדים אותך
ואז הקצה כבר מאוחר, ושוב נגמר הזמן
קומה עשרים ואחת