כשהיא באה וסיפרה לי, ישר ידעתי. ראיתי את זה בעיניים שלה,
מתחמקות, לא רגועות. בשפת הגוף שלה, לא מוצאת את השקט הנפשי,
לא מצליחה לשבת בשלווה. היא התחילה לספר לי שלפני חודשיים בערך
היא ישבה עם אחיה כשההורים היו בחוץ לארץ, והוא פשוט אמר את
זה, "עדי, אני הומו". היא הייתה בהלם, לא הגיבה, חוץ מהבכי,
כמובן.
"אתה בטוח? אולי אתה טועה, אולי זאת סתם תקופה", היא שאלה לאחר
שהפנימה וקלטה את מה שאמר לה.
כל-כך שמחתי שהיא באה ואמרה את זה לי, דווקא לי, כי ברגע הזה
ידעתי שאין צורך שאומר לה, משום שעכשיו אני יודעת מה תהיה
תגובתה.
הוא סיפר לה הכול, על זה שהוא ניסה גם בנות וגם בנים. היא לא
רצתה להאמין. הוא אמר לה שכמו שכשהיא רואה בנים ונהיה לה
פרפרים בבטן, אז ככה גם לו. "כמה זמן אתה מרגיש ככה?" היא שאלה
אותו וקיבלה תשובה מפתיעה, שמגיל 12 הוא מוצא את עצמו נמשך
לגברים.
"התמונה המשפחתית המושלמת" שלה נשברה לרסיסים באותו יום - ככה
היא הגדירה את זה. "רואים את זה אצל אחרים, וזה בסדר, אבל
אצלנו?! פאק, אני לא מאמינה שיש לי אחד כזה בבית". ככה ממש היא
ניסחה את זה. כאילו שמדובר באיזשהו וירוס או מגיפה שצריך לסלק.
היא אמרה לי שכבר שלושה חודשים שהיא שומרת את הסוד הזה בבטן,
ושהיא כבר לא יכולה יותר כי היא מרגישה שהיא עומדת להישבר
מהסוד. היא אמרה שזה אוכל אותה מבפנים, שהיא מפחדת מהתגובות של
אנשים, במיוחד הקרובים, שלא יעלמו, שלא ינדו. אמרתי לה שאין לה
ממה לחשוש כי מי שבאמת חבר טוב נבחן ברגעים כאלה, אבל בלב שלי
אמרתי לעצמי "באיזו זכות את אומרת לה את הדברים האלו, כשאת כבר
עשרים שנה מסתירה הכול בפנים, בתוך תיבה נעולה, כדי שאף אחד לא
יוכל לפתוח?".
היא סיפרה לי שכל פעם שיושבים כל החבר'ה ומריצים צחוקים על
הומואים, היא כמובן צוחקת, אבל נשברת מבפנים. באמת שאני לא
יודעת איך החזקתי את עצמי באותו רגע ולא נשברתי, ולא התפרצתי.
היא בכתה המון, אני ניסיתי שלא... "יהיה בסדר", אמרתי לה ו...
לי.
אמרתי לה שזה דורש הרבה מאוד אומץ לבוא להגיד, והעובדה שהוא בא
וסיפר לה מוכיח שהוא בוטח בה, ושהיא צריכה להיות גאה שמכל בני
המשפחה רק היא יודעת. הסוד שרק שניהם יודעים, הסוד שלהם.
אני כל הזמן שואלת את עצמי למה לא סיפרתי לה באותו רגע על
עצמי. למה לא סיפרתי לה שאני מחזיקה בבטן סוד בדיוק כמו אחיה.
שכל ה"חברים" הם לא באמת, הם בשביל להשתיק את כולם, בשביל לא
לשבור את "המושלם".  נפלתי לתוך בור עמוק עמוק, לא יכולתי
לשמוע כלום, ולא ראיתי כלום אבל לא רציתי לצאת משם, רציתי
להתרחק, לברוח.
כשהייתי בת 14 גיליתי את התיבה, פחדתי לפתוח, הידיים רעדו,
העיניים זלגו, אבל משהו מבפנים משך, נצץ; רצה לצאת החוצה.
אומרים שאסור לגעת, כי כולם יסתכלו, כי כולם ינדו. "את תהיי
שונה מכולם, את תהיי לבד בעולם". לא פעם חשבתי פשוט להעלם,
להתרחק, להשאיר איזה מכתב שמסביר הכול בלי שאצטרך לתת תשובות,
הסברים, לבייש את המשפחה. אבל אז אני אומרת לעצמי "עדיף להישאר
ולהישרף מבפנים מאשר לגרום סבל לכל המשפחה".
האור כל כך רוצה לצאת, אבל אני לא נותנת לו, כי הנורמות
והחוקים לא מרשים, הם צועקים, הם דוחפים, הם מתביישים, הם
משתיקים. אז בינתיים נשאר רק הצל.
להשתיק את הסביבה.