חורף עלוב, כיבית לי והדלקת את טלוויזיית החיים. הפסקת חשמל,
ניתקת אותי מהמציאות. יפה לך הרוח שנושבת במרומי העצים, ואפור
מרוח דווקא מתאים לך לבגדים. וטפטוף של דמעות עושה אותך טעים,
תן לי מים, אני צמאה. תשרוק לי מלמעלה מחלונך הסגור, חורף,
ותצעק מילים לא ברורות שאעלה לביתך. ואני כשד רדוף אנפץ את
הקרח שעל המדרכה ואנשוף לך על העורף, כשאדע לעוף. תן לי את
הכוח להצמיד את שפתי אל שפתיך הבקועות, שסדקים של שלג מקפיאים
את טעמם.
שמור על משאלתי שלא תתנדף סתם כך אל אלוהים, זה ששומע, אך לא
מקשיב. תסית את עפעפיך כלפי השקיעה, אבל אין שמש בתוכך, אז
הכיצד הינה יכולה לשקוע? סומק ורדרד בו מתכסים פניך, נעלם מפני
השטח כאילו לא נראה. כבר הרהרתי באהבתך לטבע, אבל כנראה
שתאוותך חצופה. משחק אתה עם אנוכך, או שמא זאת אינה מילה,
המצאת אותה בעצמך, אגואיסט. ואני צורחת למטה, בעוד נשימותיך
מקפיאות אותי ממעל, עומדת דום שתיקה, נידונה למוות.
שכח את העוול שגרם לך אותו טיפש, היש או האין לך אוזניים?
חירש. איני מצליחה להבין לגופו של עניין, כיצד בכית בלי הרף,
אחרי שכינו אותך סטלן. הראש שלך כואב ממנת יתר, וחמוקיים
מדממות משריטות ציפורניך. ושוב אותו הקול באוזניך לוחש: הפסק
להיות אתה, רודף בצע. ועוד זריקה, ועוד אחת, ואתה מתרסק על
האדמה, ממזמז אותה בשיגעונך. היא פתוחה האדמה, היא פתוחה.
חורף, לך תעשה אותה זונה.