"לאן נעלמת בזמן האחרון?"
"חזרתי לאבא לשלושה ימים. אתה יודע, כמו תמיד", היא מקרבת את
הכוס לפיה, ולוגמת מהתה.
"אני יודעת שמחשבות כאלה לא עוזרות בשום דרך, אבל בכל זאת קשה
לי. למה הוא קיבל את כל התהילה? אפשר לחשוב שהקורבן שאני
מקריבה קטן יותר", היא ממשיכה.
הרוח שנשבה במרפסת היתה קרירה. ממש ברכה אחרי יומיים של אובך
בגוש דן.
"מה את רוצה? מחיאות כפיים? להיחשב קדושה מעונה?", הוא שיחק עם
הכפית שהייתה מונחת בכוס הקפה, שהוא סיים ממזמן.
"אולי. אני יודעת שאנשים לא מכירי תודה. כשרק נכנסתי לעסק, אבא
הסביר לי בדיוק איך יקרו הדברים. לא בניתי על קבלת פנים חמה.
אבל אתה יודע...", העיניים החומות שלה הוצפו בדמעות.

היא לא מתביישת לבכות, אבל היא יודעת שבבוקר העיניים תהיינה
נפוחות. מצמוץ אחד שניים, וזה עובר.
"העוצמות של הסבל לעומת העוצמות של האדישות. אני לא מבינה איך
אמא תרזה עומדת בזה. לא איכפת להם שאני סובלת בגללם. אני לא
מאמינה שהם ישתנו. די, אסור לי להגיד את זה"
הוא מסתכל עליה. מנסה להבין את ההקשרים. מנסה למלא את כל
הפרטים שהיא לא מספרת לו. היא מקפלת את הברכיים ומחבקת אותן.
מהדקת את השמיכה המשובצת מסביבה.
"את לא יכולה להמשיך כך. אני רואה אותך דועכת לאט. נטל העולם
כבד מדי לכתפיים שלך. אחריך יבוא מישהו אחר"
"נכון. אחרי כל אחד שהולך, מגיע אחד אחר. אתה לא יכול אפילו
להתחיל להבין את המקום שבו אני נמצאת. אסור לי להיכנע. יש לי
מטרה, ואני חייבת להגשים אותה"
"אחרת מה יקרה? סוף העולם יגיע?"

היא משעינה את ראשה על הברכיים המכופפות. "אתה לא שומע את
הפרסות? ארבעת הרוכבים אורבים מעבר לפינה"
הוא היה רוצה לחבק אותה. כשהיא יושבת כך, נראה כאילו אפשר
להרים אותה בכף יד אחת.
"אני חושב שאת מחמירה עם עצמך יותר מדי"
"ואני לא"
"תקשיבי לעצמך. מה, את מלאך? משיח?"
"אתה אמרת"