זה היה בליל חורף סוער. העצים התנדנדו, הרוחות שרקו וכל חיות
היער היו שקועות בתרדמת חורף מבורכת. אם מישהו היה מסתכל על
השמים, היו נגלים לעיניו עננים סגולים הנעים במהירות אדירה.
אך בלילה שכזה, אף ברייה בריאה בנפשה לא היתה יוצאת ממקום
משכנה משום סיבה.

לא היו שום ינשופים, או אח מבוערת בטירה חשוכה.  
בית קטן. חצר קטנה מוקפת שיחי ורדים ערומים. הדלת הראשית פתוחה
מעט. נערה עומדת בפתח ועיניה נשואות לשמיים.
"ג'ניפר, תסגרי את הדלת! כל החום של הרדיאטור בורח!"
הנערה נאנחת וסוגרת את הדלת. לורטה מאוד רגישה לקור וכנראה גם
לחמצן.
"גוונדלין", היא אומרת בשקט.
"מה?"
"השם הוא גוונדלין. ג'ניפר נסעה מכאן לפני חודשיים"
"מה שתגידי, ג'ניפר".
שתי נפשות גרות בבית, שלוש בעצם, אם לא מחשיבים את בעלת הבית
ביחד עם החתול.
גוון די מחבבת את ארתור החתול. אבל לפעמים בהתנהגות שלו הוא
מזכיר את לורטה. יושב על הכורסא מרוצה מעצמו. מחייך ומביט בה.
כשהיא מבשלת או מנקה הוא פשוט בוהה בה ומעיר הערות כמו: 'לא
שמת יותר מדי מלח?', או: 'ליד השולחן נשאר לכלוך'.

היא לוקחת ספר ישן ומתיישבת על הספה. לחייה עוד אדומות מהקור
ששורר בחוץ. בעצם גם בפנים הקור נמצא. הרדיאטור לא מחמם כל כך.
מה שחסר עכשיו זה כוס שוקו חם ואותו שישב לידה. שהם ישבו
מכורבלים מתחת לפוך. בעיה קטנה - אין שוקו. בשעה כזאת אין
חנויות פתוחות.
בעיה גדולה - המיקום שלו. נושא כאוב. היא עוזבת את הסלון ועולה
לחדרה. על שולחן העץ הכבד מונחת קופסא שקופה. באותיות כסופות
כתוב עליה: "ונציה". אוניות קטנות ויונים. גם הוא נמצא שם,
בונציה.
לפעמים היא יכולה לראות אותו יוצא מהאוניה הכחולה, למרות שאולי
זה פרננד. לא, פרננד לא רדף אחרי יונים. יש לאדוארד מזל
שבקופסא היונים עפות רק אם הופכים אותה. גוון משתדלת לחכות
שהוא יכנס לסירה שלו לפני שהיא הופכת את הקופסא.
פעם אחת בטעות היא הפכה אותה כשאדוארד בדיוק תפס יונה גדולה.
היתה לו הבעת פנים קצת מיואשת, היא לא הצליחה בדיוק לראות. הוא
כל כך קטן.              
אולי אחרי שהסיפור יגמר, הכל ישתנה. מזג האויר יהפך לאביב,
ובאביב לא מתכרבלים יחד. אולי ארתור יפיל את הקופסא, כשהיא
תהיה שקועה בדף האחרון של הספר. כמו הסיפור שאינו נגמר, כך גם
הסיפור הזה. בהתחלה היה איכשהו בסדר, אבל לאט לאט הכל התחיל
להתפורר. היתה לה הרגשה של איבוד שליטה. היא עצרה את עצמה,
דיפדפה כמה דפים אחורה. חשבה שוב על הדמויות, מה התפקיד שלהן,
ואיפה כל אחת נכנסת. סידרה לעצמה בראש את כל התמונה. נשימה
עמוקה, נשיפה. עוד אחת, והכל יסתדר.

פעם היה קיץ. מצחיק לחשוב על זה עכשיו, אבל באמת היה קיץ, עם
שמש וקוצים והכל.
הכי מוזר לחשוב שאדוארד לא היה בקופסא. גוונדלין לא אוהבת
לחשוב על הנושא. הוא מנסה לתפוס יונים, והיא קוראת ספרים
ומלטפת את ארתור. כך כולם מרוצים. רק שקצת קר לה בלילה, וארתור
ישן לו בכורסא כאילו שלא אכפת לו שהרגלים שלה קרות.
כשאדוארד והיא היו בונציה, הם ישבו בבית קפה ושתו שוקו
משוקולד, סמיך ומתוק. על השולחן שלה יש נר בריח שוקולד. איזו
התאכזרות!, ריח משכר שעוטף אותך. כאילו לוחש: "בא לך שוקולד?,
כמה חבל. בחדר הזה תוכל רק להריח אותו...".
אם אדוארד לא היה מביא לה אותו, היא כבר היתה זורקת את הנר
מזמן.
אם ג'ניפר הייתה כאן, היא כבר היתה מוצאת דרך להחזיר את
אדוארד. גוון גרשה אותה. היא לא הייתה חזקה כמוה. איך אפשר
באמת לחשוב שאתה בלתי פגיע? והוא ראה אותה כך. כשהיא כמעט חסרת
אונים.
גוון לוקחת את ארתור ומתיישבת על כיסא הנדנדה. כשהיא היתה קטנה
אמא שלה הושיבה אותה עליה, ונידנדה אותן עד שגוון נרדמה. היתה
תקופה מסויימת שהיא רצתה להיות ג'ניפר, היא אפילו היתה חודש
חודשיים. אבל זאת הייה תקופת חיים אחרת. קיץ.

עכשיו היא יכולה להמשיך להיות עצמה. יושבת בחדר על הכסא שלה,
ארתור קופץ ורץ למטבח. הוא לא תמיד שם בשבילה, וגם כשהוד מעלתו
נמצא לידה הוא מרוכז יותר בפרווה שלו או בהערות השטניות. מותר
לו, הוא חתול.
גוונדלין מביטה בקופסא. כשהיא מבקשת בלב לראות את אדוארד, הוא
שומע אותה ויוצא לראות אותה.
הוא מקסים. היא בוכה והלחיים שכבר חזרו לצבען הרגיל מקבלות שוב
גוון אדמדם.
אדוארד נכנס חזרה לאוניה. נראה שהוא עוזב. אולי הוא ינסה להגיע
אליה, להביא שוקו. ואולי הוא פשוט עוזב.