חנה
חנתי
מי אני שאומר לך על הלכות העולם
ועל העבר והווה
ומי אני שאבוא ואדרוש בשלומך
הרי לא פנים לי ולא מקום בעולמך
ורק לעיתים
כשאת פונה אל הכביש המסתעף
ביום גשום ומתרברב בגאותו
כשאת מנווטת לך מקום
בין כל המכונות הרצות אל מקומן
אני מביטה בך
על כל פנייך היפים
מחורצים בסתר
במילים שאת לא אומרת
לא לי
ולא לאף אחד

והחיוך לא סר מעלייך
כמו מגן רך מפני היום ההוא
שאת בוחרת לעיתים לספוג אותו
במלוא עוצמתו ומשמעותו
הרי מאז את לא אותה אחת
שמנשקת את מצחו בלילה

ילדך לך, גלעדך פרוע תלתלים
מתוך תצלום אני רואה אותו
באותו היום
ליד המים

חנתי
אל תתני לשמש לצרוב את עורך
הרי מתוכך הוא בא
הילד הזה
ולא מנפצים בקבוק
אשר כלו בו מימיו

הרי את יודעת
חנה
שכל המים אשר יעברו בך
לא יכהו את האור שלו
האור שאת נתת לו
וגם חיוך נתת לו
ואת עינייך הטובות
ובת צחוק מתפזרת בתוכן
כמו חרוזים צלולים בשמש

חנה
את בחירתו עשה בנך
וגם אם את כועסת
לעיתים
הרי מה עשו לו המים
שהוא היה חייב להאבד בהם

תני לו שיהיה
בנך
גם כשאת לא מביטה בעיניו

וכל אלה שאוהבים אותך
בתוכם חי גלעדך
נושם אהבתם לך
ואוהב אותך
דרכם

חנתי
אל תכהי את הרצון להחלים
והחיוך שלך
שיבוא מתוכך
כמו ניצן
תני לו שיתבדר ברוח
וישמח.


לחנה